היא תהיה בסדר! בנות חזקות יותר

הריון שלישי שלי, שבוע 31. ואני? מתרוצצת מהעבודה, לשיפוץ הבית, לחוגים של הילדות וכך הלאה. הרי כבר עברתי שני הריונות ושתי לידות, והריון זה לא מחלה.
התחושה הייתה שם כל הזמן מאותו הבוקר של סיום חודש אוגוסט החם והמלא במשימות. תשאלו למה? אולי אינטואיציה? אולי נבואה שמגשימה את עצמה? אולי דרך שאני צריכה לעבור? ואולי לא כלום.
ככה הסתובבתי עד אחר הצהריים המאוחרים. החלטתי לנוח. אולי התחושות האלה ייעלמו- מי יודע? אך לצערי הבנתי שמשהו אכן לא בסדר, העוברית לא זזה כהרגלה ואני כבר מפנימה שכדאי ללכת למיון. בעלי, מוטי, עם סהר בהצגה, את שוהם הצמדתי לאימא שלי ואת אבא שלי לקחתי איתי כמלווה צמוד.
בעודי בדרך למיון חודרת בי ההבנה כי ההיריון הזה עומד להסתיים והסיום שמבצבץ לו או ההתחלה שקרבה לא הולכים להיות פשוטים בכלל…
טלפון, אני מתקשרת למנהלת שלי להכין את הרקע למה שעומד לקרות, היא עונה ובנימה של עידוד מנסה לנחם "אולי זו אזעקת שווא", אבל אני כבר יודעת מבפנים שלא כך הדבר.
מיון נשים, מוניטור ותקתוקי דופק, "הכל בסדר" חשבתי בליבי, אבל הנה התקתוקים יורדים…ושוב עולים ושוב יורדים. "אוקיי, לא משהו המוניטור הזה".
אחות מגיעה, מסדרת את המוניטור. אולי הוא לא "יושב" טוב? אז זהו שלא… יושב 10!
יותר מדי טוב… מה שלא טוב זה ירידות הדופק החוזרות ונשנות.
רופא תורן, מסתכל על המוניטור ולא מביע שמחה רבה, הולך, חוזר ושוב אותו הדבר. "ד"ר?" אני שואלת בחרדה, "מה קורה? האם העוברית שלי בסדר?". "יש לך ירידות דופק" עונה הרופא "אם הן לא יפסקו נצטרך לנתח".
הבנתי מיד את מה שעומד להתרחש בדקות הקרובות. ומאותו הרגע נכנסתי למערבולת שמסתובבת מהר יותר ומהר יותר ומהר יותר. הזעקתי מיד את מוטי שלי והתחלתי לשאול שאלות: "יש לכם פגייה?", "מה זה אומר פגית?" "מה עם זריקה להבשלת ריאות?" ועוד ועוד…ברגע זה הבנתי שזה כבר לא בידיים שלי.
מוטי מגיע ומנסה להרגיע אותי, התחלתי לרעוד. חרדה? לחץ? אולי החומרים שקיבלתי? ואולי הכל ביחד?
חדר ניתוח, אורות מעלי. המרדים צורח עלי "אל תזוזי" ואני? רועדת פשוט רועדת לא שולטת בזה. אני מנסה לענות לו ולא מצליחה. מוטי מחזיק אותי, מלטף, בעצמו לא יודע מה לעשות, מרגיש חסר אונים. אני פורצת בבכי וקוראת "אני לא יכולה לא לזוז! אתה לא רואה שאני לא עושה את זה בכוונה?" בדמעות שוטפות.
זהו, ההרדמה בפנים, אפשר להתחיל בניתוח. פרגוד ירוק חוצה את גופי לרוחב. חצי גוף משותק והחצי השני בחרדה. הבכי של התינוקת שלי והבכי שלי מתערבבים להם ביחד.
"היא בחוץ!" מודיעה לי האחות, "זו בת, היא תהיה בסדר, בנות חזקות יותר".

ראיתי את התינוקת שלי בזווית העין ומיד חיברו אותה למכונת הנשמה. ואותי? הרדימו עד לסיום הניתוח, עדיף שאני אהיה קצת בשקט.
שנייה לפני שאני נרדמת אני זוכרת ששאלתי את מוטי "היא בסדר?, איך היא נראית? איך הפגייה פה?" ומוטי בדרכו מרגיע אותי ואומר שהפגייה מצוינת. נכנסתי לשינה עמוקה, כאילו לא הייתי שם או אולי אני בכלל באיזה חלום וזה לא באמת קורה לי?.
התעוררתי, עדיין משותקת בחצי גוף, אבל את מי זה מעניין בכלל? איפה האפרוחית שלי? מוטי, שוב בתפקיד המרגיע הלאומי "בפגייה, הכל בסדר. היא מחוברת למכשיר ששומר על הנשימה שלה, מקבלת עירוי מיוחד לווריד. והיא שוקלת קילו תשעה מאות וחמישים". מתחילה להרגיש את הרגליים, "מתי אפשר לראות אותה?" שאלתי, "רק כשתוכלי לקום מהמיטה. עוד יום או מקסימום יומיים" ענה הרופא. יומיים שלמים? חשבתי בליבי, אני לא אחזיק מעמד. ומה עם ההנקות? ומה עם זה שהיא שם לבד בתוך אינקובטור? והכל בגללי….
ייסורי המצפון כבר כאן, נושמים, בועטים ועושים את עבודתם נאמנה. איך אני אלופה בלקחת על עצמי את האחריות על הדברים הקשים, ואת הטובים אני יודעת לפזר לאחרים. אומנות של ממש? או חלק בלתי נפרד מהאימהות?
מחלקה. מתחילים להגיע סמסים מכל הכיוונים. "מזל טוב" "מזל טוב". איזה טוב? ואיזה מזל? חשבתי לעצמי. ושאף אחד לא יעיז לבוא לבקר אותי או לשלוח לי פרחים או חלילה וחס שוקולדים. שואלים בחשש "היא בסדר?" ולי אין מושג איך קוראים לי בכלל.
רוצה לקום מהמיטה, ולא יכולה, רוצה לרוץ לתינוקת שלי, להריח אותה, לגעת בה ולהתנצל על מה שהיא עברה ועוברת עכשיו. התיישבתי במיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
הקטטר מחובר, הניתוח טרי והבטן משתפלת לכל הכיוונים. נראה לי שברגע זה הבנתי מהו ייאוש. אני רוצה לצעוק, לבכות ולהפסיק לשמוע את המילים "מזל טוב" מסביבי. אבל המציאות טופחת על פני, ואני אוספת את עצמי בערך כל שעה מחדש ומתחילה להבין "יום ביומו". זו המנטרה החדשה שלי, כל יום שעובר הרי זה משובח ואתמודד עם מה שקורה בו. לא חושבת קדימה, רק "יום ביומו".
לילה, כולם ישנים. חלק מהבנות סביבי קמות להניק את התינוקות שלהן, ואני תקועה במיטה והתינוקת שלי במרחק נגיעה ואני לא יכולה להגיע אליה. "עוד קצת" חשבתי בליבי, מחר אני קמה וצועדת אליה.
בוקר, מחכה לביקור הרופאים המיוחל. אני קמה היום אם הם רוצים או לא. יש לי תינוקת שמחכה לי, עוד קצת אהובה ואימא כבר באה. למזלי ההתאוששות שלי מהירה וללא סיבוכים מיותרים, "לפחות זה.." חשבתי לעצמי. קמתי, תודה לאל כבר בלי קטטר ובלי אינפוזיות והנה אני הולכת היישר לפגייה. אין לי שמץ של מושג מה הולך להיות שם.
דלת הזזה, עוד דלת, אני נכנסת. "לחטא ידיים באלכוהול ולשים חלוק" אחת האחיות מעירה לי. הרי ברור לכולם שאני יודעת מה לעשות ומבלה פה כבר שנים, לא?
צלצולים של מכשירים רפואיים, אינקובטורים מכל עבר ואיפה התינוקת שלי? אחות אחרת קולטת מיד את המצוקה שלי ומקבלת את פני בברכה, "בואי, הנה התינוקת שלך, שבי פה לידה ואני כבר באה". אם עד עכשיו עוד החזקתי את עצמי אז זהו, לא יכולה יותר. הסכר נפתח, והדמעות יורדות ויורדות ואני לא יכולה אפילו לדבר בין לבין. "מה קרה?" שואלת אחות אחרת ואני לא יכולה לענות, תנו לי רגע לבכות, להתרגש מהיצירה שלי.
באינקובטור שוכבת לה אופקי הקטנה, פיצפונית, מלאה בחבלות כחולות סביב העיניים ומחוברת לצינורות. "כמה היא יפה" חשבתי לעצמי, הכל כל-כך קטן עדין ומושלם.
הרגעים האלה של התבוננות ביצירה הכי משמעותית של חיי, הם אולי רגעי האושר הכי אמיתיים שיש בעולם ואי אפשר לשחזר אותם או לחקות אותם בשום דרך.
העוצמות של התחושות, הכנות, האותנטיות ללא מסכות, ללא הצגות ,הכי נקי שאפשר, הם נקודת ההתחלה שלי למסע גילוי עצמי ארוך ללא ידיעה מוקדמת לאן אני הולכת ומתי אגיע ליעד שלי.

אופקי, אין לי ספק שבאת אלי בדרכך המיוחדת להאיר את דרכי ולהוביל אותי להגשמה, והנה את כבר חוגגת שלוש שנים ואני נפעמת ממך כל יום מחדש: מהפלא, היצירה, העונג, האהבה והדעתנות שיש רק לך.
אוהבת אותך ילדה שלי, אוהבת מאוד, ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אימא

אודות לילך קרן גרופר

בת 40, אמא לסהר (11), שוהם (8) ואופק (5), נשואה למוטי. ready, steady, go- פרויקט אישי-נשי, אשר נולד מתוך החוויה הפרטית שלי כאישה, אמא, בת זוג ועובדת בארגון.. למעשה ממש כמו כולנו כמעט. ועוד משהו קטן: כלום לא מובן מאליו

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

8 תגובות

  1. לילך קרן-גרופר
    הי נטע, מצטערת לשמוע ומשתתפת בצערך. …

    הי נטע,
    מצטערת לשמוע ומשתתפת בצערך. אין לי ספק שנותרה בך צלקת עמוקה, מאחלת לך רק טוב. ממליצה לך להוציא את הכאב החוצה במלוא מובן המילה: לכתוב, לדבר, לבכות ולזכור תמיד זה חלק מאיתנו. באהבה, לילך

  2. נטע
    ליליך יקרה, קוראת עתה לראשונה …

    ליליך יקרה, קוראת עתה לראשונה ודמעות התרגשות בעיני. שמחה עבורך ובשבילך! אישה ברת מזל את וברת מזל ביתך!!! גם אני עברתי מצב דומה, לפני כשלושה חודשים, רק שאצלי זה היה בשבוע 40, ואצלי הסוף לא היה טוב! נטע.

  3. Yearit
    אין עלייך! אמיתית, מרגשת וסוחפת! הרבה …

    אין עלייך! אמיתית, מרגשת וסוחפת! הרבה שנים של בריאות, אושר ונחת מהבנות היפות:)

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    אין עלייך! אמיתית, מרגשת וסוחפת. הרבה …

    אין עלייך! אמיתית, מרגשת וסוחפת. הרבה שנים של בריאות, אושר ונחת!

  5. אן גלסברג
    לילך יקרה, ריגשת אותי עד דמעות. …

    לילך יקרה, ריגשת אותי עד דמעות. עד עכשיו לא הפסקתי לדמוע! הכל כל כך נכון ומרגש שפשוט אין לתאר! את כותבת מופלא פשוט. הפכת אותי לגרופית!!!!

  6. Riks
    מרגש מרגש מרגש נורא!

    מרגש מרגש מרגש נורא!

  7. כמה מרגש...קראתי בנשימה אחת...באמת מזל טוב

    כמה מרגש…קראתי בנשימה אחת…באמת מזל טוב

    • לילך קרן-גרופר
      תודה תודה תודה..מחר אופקי בת 3 …

      תודה תודה תודה..מחר אופקי בת 3 שנים, ילדה מהממת שמשגעת את כולנו. ללא ספק היא תותחית על!! שמחה שהצלחתי להעביר את התחושות שלי גם אליכן…לילך

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק