השכנה שלי היא אמא מפלצת

השכנה שלי מלמטה לובשת תחתוני חוטיני. את זה אני יודעת, כי יש לכביסה שלה את הריח הכי טוב בעולם, ובערב, כשהיא מוציאה את מתקן הכביסה לייבוש מהיר ברוחות איטיות, אני יוצאת למרפסת, נשענת על המעקה, מסניפה את הניחוח המדהים שאליו התמכרתי, ומציצה במרכולתה.
היא לובשת תחתוני חוטיני בצבע שחור. לפעמים מתחרה, אבל בעיקר מסאטן, וכשאני משווה בין מידת החוטיני הזעיר שהיא מתעקשת לענוד לבין מימדי ישבנה העסיסי, העולם לפתע הופך למקום הגיוני יותר.

השכנה שלי מלמטה היא אמא מפלצת. היא יכולה להיות הפוסטר-גירל של כת האמהות המפלצתיות הבינלאומי. הצעקות שלה מוכרות לכל דיירי הבניין, היא מנהלת דיאלוגים בשאגות אימתניות עם ילדיה בכל שעות היום והלילה ותמיד יש לה הערה חכמה לחלוק עם כל העולם וגיסתו. בעיקר בכל הקשור להתנהלותם של ילדי הבניין בדשא ולכישורי ההורות של הוריי אותם ילדים. פעם, חשבתי שהיא רווקה זקנה וממורמרת, עד שפגשתי את ילדיה הממורמרים. סביר להניח מעצם היותם יורשי עצרה. אחרי זה פיתחתי תיאוריה שהמפלצת כועסת על היקום כי החיים חילקו לה שק ענק של לימונים. משרה עלובה במשרד עלוב, בעל אפאטי שמתעלם מקיומה, ילדים משובטים נטולי הבעות פנים, חזה שטוח וזרועות מאמא עוף. אך באחת מגיחות ההסנפה שלי, שמעתי אותה משוחחת עם לקוח בטלפון ומסתבר שהמפלצת היא אדריכלית נחשבת במשרד אדריכלים נחשב. מה גם שהיא בדיוק הסבירה לאותו לקוח שהסיבה שהיא לא תוכל להגיש לו את התוכניות ביום ראשון, היא שבעלה הפתיע אותה בטיול רומנטי לטוסקנה. ובעידן של חזיות מרופדות וביריות וחולצות לייקרה דמוי חוסם עורקים, התיאוריה מפסידה במבחן המציאות.

ואז יום אחד נפל לי האסימון. פשוט הבנתי. כל הכעסים שהצטברו בתוך גופה הקציצתי הם לא תוצאה של עייפות אימהית מתבקשת אחרי חודשיים של קייטנת בית מטריפת שפיות בסיסית, וגם לא של שנים של דיאטות כושלות ורעב תמידי. הגברת סובלת מתסכול רקטאלי. ואיך היא לא תהיה רגזנית? היא מסתובבת 24/7 עם פיסת בד דקיקה שקורעת לה את החלחולת, או בשפה קצת פחות מליצית, פותחת לה ת`תחת.
ניסיתי לדמיין את עצמי בתחתוניה, ורק מעצם המחשבה, הרגשתי צורך עז לשלוף את הכרית עם החור מארגז ה"לידה השנייה" במחסן, או לכל הפחות, למשוך את התחתון מתוך הישבן.

אתמול ראיתי אותה בסופר. גדולה ואפורה ועצבנית מתמיד. כשהיא התנגשה באגרסיביות עם עגלתה בעגלה של צרכנית תמימה שבסך הכל ניסתה לעקוף אותה מימין, מעשה שזיכה את אותה צרכנית בסיבוב פרסה חזרה למדף הביצים, פני ילדיה החווירו והם הורידו את הראש במבוכה. לא יכולתי שלא לתהות אם תגובתה נובעת מזעם פי הטבעת. עקבתי אחריה בזהירות, מתבוננות בתנועותיה החדות, חוטפת פריטים מהמדפים ואז משליכה אותם בזריזות לתוך העגלה, במיומנות שלא הייתה מביישת את נבחרת האולימפית הרומנית בהדפת כדור ברזל. עם כל סיבוב אגן, ישבנה קיפץ בדהירת סייח ערבי, ופניה התכווצו להבעה חמוצה במיוחד. יכולתי להרגיש על גופי את הכאב מפלישת החוטיני הדקיק לתוך חריצה, שמא מדובר היה בחגורת בנג`י לננסים. בשלב מסוים, היא כנראה שחשה בנוכחותי, כי היא לפתע הסתובבה אלי במהירות מפליאה והתבוננה בי במבט מצמרר.
"בוקר טוב", אמרתי לה. "מה שלומך?"
היא לא ענתה לי, רק משכה מהמדף חבילה תעשייתית של 112 גלילי נייר טואלט, והלכה.
מסתבר שהמצב אצלה הרבה יותר חרא ממה שחשבתי..

שקלתי לשלוח לה זר פרחים כאות ידידות והבנה, ולהצמיד פתק עליו רשום "הלחמה מהירה" בצירוף מספר טלפון של פרוקטולוג מצוין. חשבתי שאולי היא פשוט זקוקה לאוזן קשבת וספה רכה, כדי לדעת שהיא לא לבד, שלמען הסקס אפיל וה"טוסיק-טיזר" בלירה, מאות אלפי אמהות בכל העולם מקריבות את רקטומן ונכנעות להתעללות חוקן מלייקרה. רציתי לומר לה שסקסיות באה מבפנים, שזה לא משהו שניתן לרכוש בחנות של דלתא. הסקסיות חיה ובועטת בראש, ואישה שחושבת סקסי, תרגיש סקסית גם בתחתוני צה"ל. רציתי להסביר לה, שסקסיות היא לא פרס תנחומים למי ששרדה טירונות קולו-רקטאלית.
אבל בסוף ירדתי מזה.
כי בינינו, היא לא מעניינת לי ת`תחת.

אודות שירעד שליט

אמא ל-3 ילדים, בנזוג ועסק עצמאי אחד. תושבת הוד השרון, מעצבת גרפית במקצוע וסינדרלה במהות, שמצאה את הנסיך שלה בפרק ב' (של החיים, לא של האגדה). מאמינה שמוסיקה אינה תחביב אלה דרך חיים ושאין דבר כזה ילד מכוער, יש קוף יפה. ניתן לכנות אותי אמא אינטנסיבית, אך אני מעדיפה לקרוא לחיבור ביני לבין יורשי העצר, אהבה ממבט ראשון.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק