ילד שלי, אני רוצה לספר לך על המחלה ולהסביר שאמא לא הזמינה אותה

ילד שלי בכור, אתה בן עשר וכמה ימים.
אמא ואבא אוהבים אותך נורא.
כשהייתי בדיכאון לפני כמה חודשים ראית אותי בוכה, אמרת אמא את ישנה המונים, את לא בפוקוס, מה יש לך.
שלפתי מהמותן אלרגיה לימים קרים וגשם, האמנת אז.

היום אני שואלת אותי ואת כולנו שאלה –
מתי הגיל שאפשר להתחיל?!
מתי הגיל שרצוי לספר על מחלת המאניה-דיפרסיה?
הבכור שלי ילד נבון מאוד, כלום לא נעלם מעיניו. לחשיפה יש מחיר שלא בטוח שמגיע לו לשלם. אמא מביה"ס שיודעת יכולה תהיה להצביע עליו.
׳ זה הבן של המשוגעת ' תגיד.
משאלת ליבי היא לספר לו בעצמי.
על הדרך, על התמיכה. פחות בשלב זה על הצד המכוער של המילה.
באחד הדיכאונות הראשונים רציתי להתאבד, מה שהחזיק אותי אז היו ילדיי שבמעשה זה אני דנה אותם לחיים בלי אם.
לכן זה ירד מהפרק.
עשיתי דברים שאני לא גאה בהם במאניה. הזנחתי אותם בדיכאון. ובכל זאת אני גאה על הדרך, רוצה בכל מחיר שיהיו גאים בי.

בכור שלי אהוב מכאן אנסה להסביר.
אמא לא הזמינה את המחלה, לא בחרה במאניה-דיפרסיה. יכולתי לחלות בכל דבר אחר, ההתמודדות לא פשוטה, לא נרפאים מהמחלה. ויש סיכוי של 2% שגם אתה או אחיך חלילה תחטפו אותה.
ההתמודדות קשה ואכזרית, הנזק משתקף לכול.
התמיכה לה אני זוכה מאבא היא אדירה ומעוררת הערצה. אנחנו מגדלים ילדים לערכים ומסורת. אני רוצה בכל מאודי שיבוא יום, תסתכל לאחור ותגיד, המשפחה שלי היא הכי טובה בשבילי. אני בוגר, אחראי וקיבלתי כלים לחיים.
אני רוצה שתעריץ אותי או לפחות תהיה גאה.
כי אמא לא ויתרה, היא נלחמה במחלה וכנראה תילחם כל החיים.
אני שולחת מכאן חיזוקים לכל החולים באשר הם, לבני משפחותיהם הנלחמים על שפיות ושמירת התא המשפחתי.
לילדים של כולם, היו חזקים. בחיים אנחנו עוברים שיעורים, החזקים בינינו מסיימים בהצטיינות.

אודות עינב דהן דבורה

בת 37 אמא ל 3 בנים. חולה במחלת המאניה דיפרסיה. כותבת בלוג בנושא.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

תגובה 1

  1. תודה בנות יקרות, ריגשתן אותי בתגובותיכם

    תודה בנות יקרות, ריגשתן אותי בתגובותיכם

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק