אמא, אני רעב

נוסעים באוטו בחושך, דייויד בואי שואל “האם יש חיים על מאדים?”, מחייכת אל הגבוה שמזמזם לעצמו. מעיפה מבט זריז אל המושב האחורי השקט, הילדים נרדמו. מרגישה כבדה אחרי הארוחה והקינוחים, מן כבדות חגיגית כזו. מנצלת את דיווחי התנועה לסכם מה היה טעים, מה היה מצחיק ומה לא ידעתי על אחד הנוכחים.

במהלך כל היום הילדים שאלו שוב ושוב “מתי הולכים?״.
מתרגשים החמודים, מתכננים אילו חפצים ייקחו איתם, מה הם רוצים להראות למשפחה המורחבת.
“אמא אני רעב” הם אומרים כל אחד בתורו. אני מציעה להם לאכול משהו קטן כי עוד מעט יוכלו לבחור את כל המאכלים שהם אוהבים שסבתא מכינה.

שולחת אותם למקלחת ומכינה להם בגדים חגיגיים. הם פתאום מגלים עניין ורצון להתאמץ וללבוש את הבגדים שהם תופסים כמשמחים וחגיגיים. עוזרת לפשוט את החולצה הענקית בגוון ירוק דשא עם הכיתוב של הקייטנה, מוחקת את החיוך הגדול עם בגדים שנרכסים בעזרת כפתורים. קצת קרם לשיער וקריאות “איזה חתיך אתה!!” מחזירות את החיוך.

יוצאים בעיכוב בלתי נמנע על רקע משברי הביגוד (פתאום בא לו סנדלים בחורף או מעיל בקיץ) ואתגר הבגדים שלי (מה בא לי ללבוש היום? במה אני נראית טוב? מה נוח ללבוש כאשר מרימים ילדים, מאכילים אותם או מתכופפים אליהם, אלו הם רק חלק מהשאלות שאמא צריכה להתמודד איתן בערב החג).

יוצאים לדרך

יוצאים לדרך עם ילדים נרגשים שמתווכחים על סידורי הישיבה ברכב (אבל אני רציתי לשבת ליד החלון), על חדירה למרחב הפרטי (הוא מסתכל עלי) ועל התנהגות לא נאותה (הוא קרא לי אלוני בלוני). מריצה בראש את הרשימה של הדברים שרציתי להביא: תבשיל, סלט, יין, מתנות, עוגת גבינה… שיט, שכחתי את עוגת התפוחים. לא נורא, גם ככה תמיד יש יותר מדי מתוקים.

פוסעים פנימה אל ניחוחות הבישול החגיגיים אל החיבוקים החמים של המשפחה בידיים מלאות כל טוב ובגד גוף עשוי ילדים שעד לפני רגע קפצו והשתוללו ועכשיו לקו באילמות ואמנזיה סלקטיבית. החיוך הקטן בזווית הפה מסגיר אותם, זה עוד מעט יעבור.
בינתיים מוצאת עצמי מתחבקת עם כולם בלי להשתמש בידיים שאותם אוחזים הצעירים הביישנים. אחד הילדים לוחש משהו, אני מתאמצת להבין, הוא חוזר בשקט: “אני רעב”.

מתעקשים לשבת לידי וגם ליד סבתא כשניגשים לאכול, מרימים כתף בכל פעם שמציעים להם משהו שלא נראה כמו שניצל עם אורז וקטשופ. מעקמים פרצוף אל מול האוכל המגוון שהוגש להם ולאחר הפקות מקוריות שבה יש השתתפות פעילה של לפחות סבתא ודודה אהובה אחת משאירים את רוב האוכל על הצלחת. שותים מלא מיץ. מלא. שופכים על עצמם משהו על הבגדים החגיגיים.

הסוכר ממלא את התאים והם מתחילים להיות עצמם. משחקים, מתווכחים, נהנים, נופלים, בוכים. רוצים את אמא.
עוברים את המשבר ומשתחררים מהחשש מהכלב, החתול או הדוד החשוד עם הזקן שהם שלא מכירים.
נעלמים יחד עם שאר דיירי ואורחי הבית הצעירים, אוכלים חטיפים ממתקים ושטויות. אנחנו אוכלים בלי סוף וצוחקים כמו בחג קודם מאותן הבדיחות המשפחתיות.

המבוגרים שמתעוררים בחמש בבוקר נפרדים לשלום, זמן מה אחריהם אנחנו מכריזים שתכף הולכים.
הילדים מבקשים עוד 5 דקות, סוגרים על 2.
רבע שעה אחרי, מחפשים את הנעליים/ סנדלים, מוצץ, דובי או פח מחזור שעשו בגן והתעקשו להביא להראות לכולם.
מצאנו.

אכלו רק ממתקים

בדלת, תוך שאנחנו מתנשקים לשלום, מישהו אומר בקול רם: “אני רעב”. מסתבר ששניהם רעבים. פלא? אכלו רק ממתקים ושטויות. פיתה עם גבינה לדרך, בקבוק שתיה והולכים.
אחרי ביס וחצי הם כבר לא רעבים.

נרדמים בכיסאות, נוטים לאותו כיוון.

צועדים רדומים לגמרי הביתה, עוזרת להם להתארגן לשינה, הם פתאום מתווכחים על השעה, שואלים שאלות ומבקשים להתקלח. אני מזכירה שכבר אמצע הלילה ועכשיו הולכים לישון ואז מישהו אומר בשקט: “אבל אני רעב”.

“תגיד לאבא” אני עונה.

אודות מזי סולומון יולזרי

מזי. נשואה לאחד שאני מכנה גבוה. בת 42, מנהלת אסטרטגיית תוכן עבור ארגונים, בעלים של חברת מחקר המתמחה במדיה חברתית ומנהלת את עמותת רצים עם רמי לקידום טיפול בפוסט טראומה. עובדת בעיקר מהבית וכותבת להנאתי בלילות. אוהבת לגלות וללמוד דברים חדשים על עצמי ועל כל דבר אחר, חובבת מוזיקה, נהנית לבשל ולרקוד (גם באותו הזמן) לא אוהבת לעשות ספורט אבל מתייצבת לפילאטיס פעמיים בשבוע. אמא של נעם (14) אלון (7) ואסף (5) כן, כן, שלושה בנים. וכן הייתי רוצה בת. ולא. לא מתכוונת לעשות שום דבר בעניין הזה.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק