אגרנש מנגיסטו: "לפעמים אני חושבת שעדיף לי לראות גופה, רק שיסתיים כבר חוסר הוודאות הנוראי"

שלוש שנים ארוכות ללא בנה. שלוש שנים בלי החיבוק, החיוך, החום, השיחות, הדברים הטריוויאליים והיום יומיים. שלוש שנים של דאגות, דפיקות לב, תפילות, אמונה שהולכת ודועכת יחד עם הרבה שאלות, שלא נענות. ב-17 לספטמבר 2017 ימלאו שלוש שנים לחציית הגבול לעזה של אברה מנגיסטו. שלוש שנים שבנה של אגרנש מנגיסטו (69) בשבי ארגון טרור אכזרי, בלי פיסת מידע על מצבו ומיקומו. אלעד חמני פגש אותה לשיחה של אחד על אחת, בה סיפקה הצצה אל עולמה הפנימי, הטרדות, הדאגה, ההתפתחויות, האכזבות, השבתות ובעיקר לב של אם שדואב כבר שלוש שנים :"אינני עשויה מברזל וחסרונו מורגש בכל. לעיתים אני חושבת שעדיף לי לראות גופה רק שיסתיים כבר חוסר הוודאות הנוראי". ראיון אינטימי.

יום שישי, 11:00 בבוקר, שכונת עתיקות באשקלון. הכל נראה שגרתי ועל מי מנוחות. בתוך כל הלכלוך ואי הסדר בדרכים המובילות לשכונה ולב ליבה, הגעתי לבניין שאת הזנחתו אי אפשר לפספס. דומה יותר לבניין נטוש, חורבות סביבו. השקט ששרר בכניסה משרה את אווירת השבת שבפתח. אין תנועה ברחוב, הכל דומם. בין כל הרחשים האילמים המתרחשים סביב הבניין תחתיו החניתי את רכבי, אפשר לשמוע בכניסה לאחד הבניינים את הצער השורר בקומה הראשונה אצל משפחת מנגיסטו.


קירות מתקלפים, עבודות סיוד לוקות בחסר, מורגש שזהו האזור ה"מוקצה" של העיר הפריפריאלית. זר שהיה עובר כאן לא היה מעלה בדעתו שבאחת מדירות השיכונים הללו יושבת ימים כלילות אמא, שבנה הלוקה בנפשו נמצא בשבי ארגון הטרור קרוב לשלוש שנים תמימות. אין שלטים, אין אוהלים, אין אנשים, תומכים או מוחים. אפילו סטיקר לא תמצאו על אחד הבניינים, וגם לא תושב המקום ההולך עם חולצה להעלאת המודעות. את היגון, הכאב והצער רק היא מרגישה ברדיוס של קילומטרים על גבי קילומטרים. לפחות כך זה נראה ונשמע. שני אחים ושלוש אחיות של אברה עוד גרים בבית אמם, אך גם אם כולם היו עוד מתגוררים בביתה, במצב הדברים היום הבית יראה ריק. בעיקר מהתוכן, האהבה והנחת שעטפו את משפחת מנגיסטו עד לפני המקרה הקשה.
בימים כתיקונם בשעה שכזו ביום שישי לאחר הניקיונות והסדר, הייתה אגרנש מנגיסטו עומלת על תבשילי השבת לקראת ארוחת הערב והקידוש. כשכולם חוזרים מבית הכנסת, נושקים לה, מתיישבים סביב השולחן בשירת "שלום עליכם" יחד עם בעלה איילין (לימים הגרוש) באווירה משפחתית, מלוכדת, אמיתית. היום, כאשר בנה נמצא מעל ל-1000 ימים בשבי החמאס, כל שנותר לאגרנש זה להתרפק על זיכרונות העבר, במבט אופטימי ככל האפשר אל העתיד: "השבתות עם אברה היו משהו מיוחד. כל השולחן היה מלא והיה אור יוצא דופן. היינו יושבים כל המשפחה יחד, צוחקים, נהנים. במיוחד מיכאל האח הגדול שנפטר, היה מאחד את כולם. הייתה שמחה גדולה. עכשיו שאברה שלי איננו הכל חשוך. לא קל בכלל. קשה עם האווירה הזו וזה מאוד מתסכל", אומרת אגרנש, ומדגישה כי הכאב לא יוצא בצאת השבת: "חוסר הוודאות שאני נמצאת בו קרוב לשלוש שנים זה דבר שרודף אותי יום יום, שעה שעה. לאו דווקא ביום שבת, גם ביום חול יש אבן כבדה על הלב".
הקשר בין אגרנש לאברה היה קשר מיוחד. מתוך עשרת ילדיה, נראה כי הייתה מאוד קשורה אליו, ומתקבל הרושם כי גם הוא היה סוג של "ילד של אמא". בטון הדיבור הנשקף מדבריה, ניתן להבחין עד כמה השפיעה נוכחותו של אברה בשולחן השבת: "התפקיד של אברה בשולחן השבת היה לשמח. הוא היה מצחיק את כולם. הייתה לו שמחת חיים מיוחדת. מדובר בילד שכל השכונה אהבה ואף אחד לא יכול לומר עליו משהו רע. הוא מאוד חסר לי ולכולנו. הוא כיבד מאוד את המסורת ואת השבת".

הבן שלי נכנס לעזה בגלל שהוא חולה ולא הייתה לו כוונה לפגוע באף אחד. לצערי חמאס מחזיק אותו באכזריות ולא מוכן לתת עליו שום מידע.

ספרי לי על הקשר שלך עם אברה
"לפני שהתחילה כל המצוקה הנפשית של אברה, אני זוכרת שאברה ומיכאל אחיו ז"ל היו אומרים שהם ידאגו לי ויטפלו בי. גם כשהוא עבד הוא היה נותן לי כסף כדי שאקנה דברים ומצרכים הביתה. הייתי ועודני מאוד קשורה אליו. הוא בשבילי גאווה. אחרי הפטירה של מיכאל הכל השתבש לנו במשפחה".
כידוע, אברה סבל מפגיעת נפש שהידרדרה עם פטירתו של אחיו הגדול, מיכאל ז"ל. בעיני אמו, בדיעבד, היה זה הסימן הראשון לנורא מכל. גם כשאשפזה את בנה, פעמיים, רשויות החוק שחררו אותו לביתו מחדש. כך גם המשטרה עצמה שסירבה לעזור באחד מרגעי ההתפרצות של הבן כלפי אמו.

מחלת הנפש החלה לפני הפטירה של מיכאל?
"הכל החל אחרי הפטירה של מיכאל ז"ל. משהו כמו שלוש שנים לפני המקרה. כבר בשבעה הרגשנו את השינוי שחל בו. הוא היה אומר 'איבדתי את היקר לי' או 'למה לי לחיות עכשיו?'. בשבעה הוא התחיל לומר שאין לו מה לעשות בלעדיו. הוא הסתגר ופחות דיבר עם המשפחה, עם האחים. עד שלאט לאט המצב החמיר. מבחינתו לא היה לו בשביל מה לחיות. לקחנו אותו לאשפוז למשך שבועיים בבית חולים פסיכיאטרי וזה לא עזר. אמרו שהוא בסדר ושחררו".
מנסה לפלס מילותיה בין דמעה לדמעה הנושרת מפניה על שמלתה המסורתית, אגרנש ממשיכה לשחזר: "ניסינו להתמודד עם הבעיות שלו. בבית הוא היה מתפרץ, היו לו תגובות זעם. ההתמודדות איתו לא הייתה פשוטה. הוא היה יוצא מהבית ולא חוזר. הלכנו למשטרה כל פעם לחפש אותו, כשכפעם אחת מצאנו אותו בכלל בטבריה. ראינו שהמצב מחמיר אז אשפזנו אותו בכפייה ושוב אחרי שבועיים שחררו אותו. זה היה קצת פחות מחודש לפני המקרה". גם את אוזלת היד של המשטרה בעזרה בטיפול בבנה, שהיה במצב נפשי קשה מאוד, אגרנש לא שוכחת: "באחת הפעמים שהיו ההתפרצויות זעם שלו הלכתי למשטרה שיעזרו לי. הם השיבו לי 'הוא מעל גיל 18 אז תוציאי אותו מהבית'. במקום לטפל ולעזור אומרים לי להוציא אותו מהבית".

אחרי האשפוז בכפייה, הרגשת שהולך לקרות מקרה קשה כמו זה עם אברה?
"חשבתי שהטיפול יעזור ויחזור לי בן חדש. גם פנינו לרשויות הרווחה לפני כן שיטפלו בו ולקח זמן. לא הייתה ברירה. הוא הלך ודעך וציפיתי שזה יעזור".

יש קשר בין חציית הגבול למחלת הנפש?
"אין אדם נורמלי שיעבור את הגבול לעזה גם בעד כל דבר שבעולם. אנשים עם בעיות נפשיות ומצוקה נפשית ההחלטות שלהם לא ברורות והם הופכים את המציאות לדמיון. אני לא יודעת מה נכנס בו באותו רגע. זו טעות איומה אבל אי אפשר לשפוט אנשים כאלה שפועלים כך".

מה עובר על אמא שהבן שלה קרוב לשלוש שנים בשבי החמאס?
"חוסר וודאות טוטאלי. הבן שלי נכנס לעזה בגלל שהוא חולה ולא הייתה לו כוונה לפגוע באף אחד. לצערי חמאס מחזיק אותו באכזריות ולא מוכן לתת עליו שום מידע. יש לי גם הרבה שאלות. איך בכלל הוא הצליח לעבור את הגבול? הרי יש שם צבא, יש שמירה. גם הצלב האדום לא נותן יד במקרה הזה. לא דורש מחמאס לתת אות חיים. זה מאכזב וזה קשה. אני מעדיפה לקבל גופה מאשר לחיות בחוסר הוודאות הזה".

אילו שינויים המשפחה עברה מאז המקרה?
"מאז המקרה המשפחה שלי חיה באוויר. הילדים פחות עובדים ופחות מקדישים זמן לנשים, בעלים, ילדים שלהם. אתה יוצא לעבודה בכוח. זה מאוד קשה. כולנו במשך כל יום חיים בחוסר וודאות. אני בקושי מתפקדת. כל דקה מחכים לפיסת מידע שיבוא מישהו וייתן פיסת מידע. אם הוא אוכל, שותה, איך הוא מרגיש? זה לא פשוט. זה לא עוזב אותי. כשאני ישנה, כשאני קמה. החוסר וודאות מכרסם בי".

ככל שהתקדם הראיון, ניתן להבחין בנימת האכזבה של אגרנש מגופים האמונים על החזרת שבויים ונעדרים בישראל, ומעבר לכך חוסר ההתערבות של הקהילה הבינלאומית במתן עזרה וסיוע בדבר בנה השבוי, בעיקרם גופים כמו הצלב האדום שמטרתם להתערב בדיוק במקרים כמו המקרה של בנה, ונדמה כי דווקא על דמו של בנה נעשית איפה ואיפה: "זה אחד הדברים שלא נתפסים אצלי", מבהירה אגרנש. "הצלב האדום הולך עם דגל של זכויות האדם ויש להם מקרה הומניטרי ממדרגה ראשונה. הם לא פועלים או מנסים לפעול בנושא הזה. לצערי הם מממנים כל שבוע את האוטובוסים של משפחות האסירים הביטחוניים שבאים לבקר את ילדיהם בבתי הכלא בישראל, וכל זה בזמן שמחזיקים אדם חף מפשע ואין לנו שום פיסת מידע".

כל עוד הבן שלי לא פה זה סימן שלא עושים מספיק להשיבו. המאבק שלי זה לא על שחרור מחבלים, אלא על זכות הומניטרית, אנושית

אם לא די בהתמודדות הנפשית הקשה עם מותו של בנה מיכאל ז"ל כשלוש שנים בערך לפני מקרה חציית הגבול של אברה, הגיעה בשורת הגירושים של הזוג מנגיסטו שאבלם הכבד סביב מותו של הבן היה קשה מנשוא. למרות שבני הזוג חיים רוב הזמן בנפרד, בכל הנוגע לנושא אברה והשבתו לחיק משפחתו המאמצים הם הדדיים ובני הזוג לוקחים חלק פעיל בצוותא במפגשים והסברות מול גורמים מדיניים ובינלאומיים.
"לפני שנה וחצי טסנו אני ואיילין (אבא של אברה) יחד עם אילן בני לז'נבה, ונפגשנו עם ראש הצלב האדום. הוא הבהיר שזה מקרה הומניטרי וחמאס חייב לכבד את החוקים הבינלאומיים וגם הבטיח לפעול בנושא", מספרת אגרנש, ומדגישה כי לא נעשים מספיק מאמצים לשחרור בנה. "אבל מאז אין שום עשייה, שום עדכון. אולי הכל הופך להיות פוליטיקה, גם במקרה של חיי אדם. תמיד אמרנו שהם לא יכולים לדאוג לאוטובוסים לאסירי חמאס עם דם על הידיים בזמן שמחזיקים אדם חף מפשע. הם אומרים שהם פועלים אבל בשורה התחתונה לא מעדכנים אותנו בשום דבר".

את מאוכזבת מכל ההתנהלות של הצלב האדום?
"יש לי אכזבה גדולה מהצלב האדום. בכל מקום בעולם, גם באתיופיה, במקרים הומניטריים הם פועלים. אבל כאן, בארץ, כשיש מקרים הומניטריים הם לא נותנים שום יד. ציפיתי שהצלב האדום יגיע ויתמוך בנו. שייקח את המקרה כמקרה אנושי, הומניטרי. אני מרגישה שקיבלתי סטירת לחי. אני מאוד מאוכזבת".

את חושבת שנעשים מספיק מאמצים להשבת אברה? אם היה מדובר באדם אחר יכול להיות שהיו פועלים אחרת?
"כל עוד הבן שלי לא פה זה סימן שלא עושים מספיק להשיבו. המאבק שלי זה לא על שחרור מחבלים, אלא על זכות הומניטרית, אנושית. מדובר בבן שלי שהוא אדם לוקה בנפשו שלא פגע באף אחד ואין שום זכות להחזיק אותו. הממשלה צריכה לדאוג שהוא יחזור אלי הביתה, לכל המשפחה. אני מקווה שהממשלה תפעל ותעשה יותר להשבתו הביתה. המקרה של גלעד שליט ואברה שונים לחלוטין. פה מדובר בחייל ופה באזרח חף מפשע ואפשר לפעול יותר. שום מדינה לא הייתה מוכנה שיחזיקו באזרח שלה ויפגעו בו. חיילים מטבע הדברים מאומנים ומתורגלים למצבים דומים בזמן מלחמה. אבל אזרחים חפים מפשע?"
ככל שהדקות חולפות עיניה של אגרנש נעשות מבריקות. את הצער הבוקע מגרונה ניתן לתרגם למילים ולאופן בהן הן נאמרות. בשלב הזה של השיחה היא ביקשה הפסקה כאשר הדמעות זולגות ללא הפסקה, וניגשה להביא כוס מים. כשידיה מכסות את פניה, ומנגבות את לחייה הלחות מהדמעות הקרושות, נשמה נשימה עמוקה וחזרה להתיישב בכורסת היחיד בסלון ביתה ואמרה: "אני לא אוהבת לערב מצוקות של אנשים. הלב שלי עם הבן שלי ואני מצפה שיחזירו את הבן שלי. זה מה שאני רוצה. אין לי צרות עין למישהו שיחזור או שלא. שאלוהים יעזור לכולם ואני מצפה שגם הבן שלי יחזור אלי שאזכה לחבק אותו".

האם יש חבר כנסת או שר שנמצא אתכם בקשר מתמיד? את מרגישה שנותנים לך יד?
"חברי הכנסת והשרים עדיין לא רתומים למקרה הזה. לצערי, ראינו הרבה מקרים בהם חברי כנסת נפגשים עם גורמים מדיניים של מדינות זרות ומעלים את המקרים של החיילים שנמצאים אצל חמאס (סגן הדר גולדין ז"ל וסמ"ר אורון שאול ז"ל), ותמיד שוכחים את אברה שלי. לא מזכירים אותו בכלל. מדובר באדם חי! לצערי הוא לא בסדר העדיפויות של הממשלה. עוד לא נמצא איש הציבור שייקח את הנושא הזה באופן אישי ויטפל בזה".

אז אין איש קשר שמעביר לכם מידע? שמעדכן אתכם במה שקורה בזירה הבינלאומית?
"יש את האחראי על השבויים והנעדרים מטעם הממשלה. אבל במקרה הזה אין איזה דיפלומט שמכוון אותנו, מדבר אתנו ומפגיש אותנו עם כל מיני גורמים מהזירה הבינלאומית. גם העדכונים שלהם זה דברים שאנחנו שומעים דרך התקשרות. מה שכל עם ישראל שומע דרך התקשרות זה מה שאנחנו יודעים. אין שום עדכונים. המדינה לא מעדכנת את המשפחות. או שמדברים איתנו בקודים או שמה שאומרים בחדשות זה מה שאני יודעת".

יצא לך להיפגש עם שר הביטחון? ראש ממשלה?
"נפגשנו עם שר הביטחון וגם עם ראש הממשלה. המפגש הראשון אתו היה אחרי שנחשפה הקלטת של חציית הגבול בשביל להרגיע את הרוחות. היה עוד מפגש שביקשנו, אבל המפגשים האלה לא רלוונטיים. הלוואי והיו פועלים ולא היינו צריכים את המפגשים. אני בטוחה שאם זה היה הבן של ראש הממשלה הוא היה הופך את האדמה כדי להשיב את היקר לו. אז שיתייחס כך גם לבן שלי וידאג להשיב אותו הביתה".

בניגוד לעסקאות שבויים קודמות, נראה כי הציבור לא באמת מכיר את המקרה וגם אם יצא לו לשמוע עליו, נראה כי הציבור אדיש ביחס למקרים קודמים. אפשר לציין כדוגמא את עסקת גלעד שליט, שכשלעצמה הייתה עטופה בקמפיין תקשורתי מושקע, אלפי תומכים, צעדות ומשמרות מחאה 24/7 סביב ביתו של ראש הממשלה. השכם וערב היו דואגים הפעילים של משפחת שליט לתזכר את עם ישראל כי "גלעד עדיין חי". דוגמא נוספת היא אלחנן טננבאום, אותו אזרח ישראלי שהיה בשבי החיזבאללה ובעקבות גופות החיילים שנכללו בעסקת חזרתו, הציבור היה מודע ולחץ על הממשלה לשחררו.
בנוסף, העלאת המודעות למקרים שצוינו באה גם מתוך ארגונים, אומנים ועמותות אשר דאגו להעלות את המודעות למקרה ויצרו לחץ על הממשל והציבור בקריאה לחזרתו. הדוגמאות הזכורות ביותר הן של אומנים כדוגמת אייל גולן ושלמה ארצי, אשר הקדישו שירים בהופעותיהם לחזרתו של גלעד שליט, או מההתאחדות לכדורגל שהנחתה את קבוצות ליגת העל לעלות למשחקי קבוצתם עם חולצת הדפס ועליה דיוקנו של גלעד שליט. חשוב לציין כי שחקן הכדורגל אמיה טגה, ששיחק במדי מכבי נתניה, עלה למשחק קבוצתו עם חולצה ועליה הכיתוב "עד מתי אברה מנגיסטו?" ונקנס על כך ב-750 ש"ח.

הציבור הישראלי מכיר את המקרה? זה נראה שונה ממקרים קודמים?
"הציבור אדיש לכל מאבק או הפגנה שעושים. גם פעם כשהייתה מחאת הדיור יצאו בהמוניהם והיום זה לא קורה, אז על אחת כמה וכמה במקרה של אברה, שזה בכלל לא נוגע אליהם. כאילו לא אכפת להם. אומרים 'לי זה לא יקרה'". מי שתומך במאבק ומעלה את הנושא לתודעה זה קומץ פעילים מסורים שמלווים אותנו, אבל עדיין לא הגענו לכמות שצריכה להיות במקרה כזה של תומכים".

ומה עם התגייסות מצד ארגונים ועמותות כלשהם? כמו ההתאחדות לכדורגל? אומנים? למה הם פחות מתערבים?
"זה גם אומנים, התקשורת. לצערי במקרה שליט פעלו אחרת, ואין את ההירתמות הזו אצלנו. חשבתי על זה הרבה אבל אין לי תשובה למה ומדוע. זה מאכזב וכואב, אבל אני מקווה שלאנשים לאט לאט יהיה אכפת יותר מחיי אדם שזה ערך מקודש וחשוב, וכל אדם צריך להיות עם המשפחה שלו, עם ההורים שלו. שהעניין של הסולידריות וההדדיות יחזור".
מטה המאבק לשחרורו של אברה מנגיסטו והעלאת המודעות לעניינו פועל בכמה קבוצות וואטסאפ, קבוצת פייסבוק, המשפחה וקומץ פעילים שבאמת עושים את עבודת הקודש עבור משפחתו של השבוי. הם לא גדולים כמו תומכי שבויים מהעבר, ולא מקבלים את החשיפה המתבקשת בכדי להקל ולסייע בהשגת מטרתם הפשוטה: השבת אברה לבית אמו.


כאן בשיחה מתערב בנה של אגרנש ואחיו של אברה, אילן, אשר נמצא בסוד העניינים וממנהלי מטה המאבק: "במטה המאבק יש משהו כמו 200 חברים. אולי 200 וקצת. אנחנו יודעים שזה מעט מדי, אבל אני יכול להגיד שהם פועלים כמו אלפים. כל מה שהציבור נחשף אליו ויודע זה מהקומץ הזה. זה לא קל. היינו מצפים שארגוני זכויות האדם או אנשים שאכפת להם מהזולת יצטרפו אלינו. כרגע זה לא קורה אז כל הנטל נופל על הפעילים ועל המשפחה. אין לנו ברירה. מדובר באח שלי וחייב להחזיר אותו הביתה".
אילן הוסיף ואמר כי גם אמא לוקחת חלק פעיל במטה המאבק ואפילו כדמות מרכזית בכל הקשור להסברה: "אמא היא דמות מרכזית במאבק למרות שזה בכלל לא קל לה. הראיונות קשים לה וזה מתיש מאוד. גם במפגשים שהיא הולכת ומספרת את הסיפור עוד פעם כדי שאנשים ייחשפו שזה מקרה מאוד קשה. היא בתור אמא מייחלת לחזרתו של בנה. אנחנו משתפים אותה בפעילויות כדי שתראה שכן נעשים מאמצים להשיב את אברה. שזה ייתן לה קצת הרגשה טובה".
אגרנש מוסיפה על מטה המאבק: "מדובר בפעילים מסורים. הם קומץ אבל עושים עבודה טובה וממשיכים להעלות בתודעה את השם אברה מנגיסטו. יש צוות דוכנים והסברה, ויש כאלה שעושים מחאה מול חבריי הקבינט שלהם השפעה ישירה על חזרתו הביתה כדוגמת איילת שקד ונפתלי בנט. חלק יוצאים לפעילים ומדברים איתם ויש חלק שלא מתייחסים אפילו".

אני רואה היכן ואיפה אברה גדל, את הסביבה שלו. זו ללא ספק פריפריה, אך האם עיריית אשקלון מסייעת לכם באופן כלשהו?
"לא אשקר. אנחנו עדיין לא במקום הזה. עוד מעט שלוש שנים חלפו ומעיריית אשקלון קיבלנו אפס תמיכה. כמה שניסינו לפנות אליהם בשלטים, או לשים באתר העירייה את התמונה שלו. פשוט כלום. התעלמות מוחלטת. אני יודעת שראש העיר החדש, תומר גלאם, אמור להפגש איתנו בחודש הקרוב ואני מקווה שהוא יהיה שונה מקודמו בתפקיד".

יכול להיות שמה שחסר זה אמצעים כלכליים שיעזרו ביצירת ובניית קמפיינים להעלאת המודעות?
"אין ספק. בשביל להרים משהו בסדר גודל שיעזור צריך אמצעים כספיים. אנחנו התחלנו עם מכירת חולצות, סטיקרים, דלק, הכל היה מכסף שלנו ושל הפעילים. הממשלה תמיד פועלת על פי מה שהציבור לוחש לה באוזן. אם היה כסף היינו עושים יותר הסברה, יותר שלטים. היינו מסבירים שזה לא קשור לשחרור מחבלים אלא שמדובר במקרה הומני, אנושי, ושלממשלה חובה מוסרית להשיב את אברה הביתה. אני בטוחה שהיינו נוגעים יותר באנשים שלחלקם יש ילדים, ועד כמה זה כואב שהם לא לידך ונמצא במצוקה. ישראל תמיד יודעת לשלוח סיוע לעולם ולהוציא מיליונים. אבל שיש אזרח ישראלי עדיין זה לא קורה".

ב-10/7 התקיימה פגישה אישית עם שליח ארה"ב למזרח התיכון ומקורבו של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, ג'ייסון דב גרינבלט ביוזמתו המלאה של האחרון. בפגישה נכחו אגרנש ואיילין, הוריו של אברה, אליהם התלווה האח אילן. לטענת אגרנש, בניגוד לפוליטיקאים הישראלים ואנשי מפתח בסוגיה שסולדים מהנושא, גרינבלט עשה רושם של מי שבידיו צרור מפתחות שאחד מהם יכול לסייע במתן פתרון לאולי השבתו של הבן האובד לביתו.

"האכזבה היא בעיקר ממנהיגי הציבור כמו נשיא המדינה וגם ראש הממשלה שתמיד מזכירים את משפחות החיילים, אבל תמיד שוכחים את השם אברה"

ספרי לי על הפגישה עם ג'ייסון דב גרינבלט?
"הוא בעצמו ביקש להיפגש איתנו. נפגשנו באופן אישי במלון רמדה. הוא הגיע לבד והיה מאוד קשוב. הוא שמע את המקרה ודווקא יצאנו מעודדים מאוד מהפגישה הזו. הוא הבטיח שהוא יעשה כל שביכולתו להשיב את האזרחים הביתה. שיש פה מקרה הומניטרי ויש אחריות כלפי החוקים הבינלאומיים, כולל לו והוא יעשה את ל המאמצים בכדי לעזור", סיפרה אגרנש בעיניים דומעות.
"הרגשנו שהנושא נגע לו ללב. הבאתי לו ספר קודש עם תמונה של אברה עליו. עצם זה שהוא נפגש זה מראה שאכפת לו. אני לא מאמינה שטראמפ ביקש במיוחד שייפגש איתנו", הוסיפה אגרנש. "זה מראה על אכפתיות וניצור איתו קשר בהמשך לראות מה התקדם. מדובר בארה"ב שהיא מעצמה גדולה ואם העניין באמת חשוב לו הוא יימצא את הדרך וידבר עם המדינות שיש להם השפעה על חמאס שיגידו שיש כאן אזרח חף מפשע ואין שום הצדקה להחזיק אותו".

יש משהו שאכזב בתקופה הזו? משהו שפגע בך?
"האכזבה היא בעיקר ממנהיגי הציבור כמו נשיא המדינה וגם ראש הממשלה שתמיד מזכירים את משפחות החיילים, אבל תמיד שוכחים את השם אברה. נשיא המדינה נפגש לאחרונה עם נשיא ארה"ב ומראה לו תמונות של החיילים ומבקש לסייע בהשבתם. אבל את הבן שלי, אברה מנגיסטו לא מראים. למה? כנראה שאין לנו את הכסף והאמצעים להזכיר להם שיש להם חובה מוסרית למנהיגי הציבור לנהוג בשוויון עם כל אזרח. כנראה שלמשפחות האחרות כן יש את הדברים האלה והם יושבים להם על הראש ומזכירים להם. לנו אין את האמצעים האלה. אי אפשר לקחת חופש מהעבודה ולעשות את הדברים האלה כי אחרת מי יפרנס את המשפחה? זה אחד גורר את השני והתוצאות בשטח".
אגרנש ציינה גם את נאום ראש הממשלה בעצרת האו"ם: "גם הנאום של ראש הממשלה באו"ם שהזכיר את החיילים שליבנו איתם. אין לנו שום צרות עין והלוואי גם הם יחזרו. בסופו של דבר הם הלכו להגן על כולנו, אבל צריכים לזכור שיש אדם חי ונושם וחייבים להחזיר אותו הביתה".

ככל שחולף הזמן, יש אופטימיות או שאובדת התקווה?
"אני לא עשויה מברזל. זה הבן שלי, בשר מבשרי, וככל שחולף הזמן הספק וחוסר הוודאות אוכל אותי. הכל מתערבב לך. אני כבר לא יודעת אם הוא חי או לא. ככל שחולף הזמן זה מבלבל ומקשה יותר. אני באפיסת כוחות נפשית ופיזית".

את סומכת על הממשלה שתחזיר את אברה הביתה?
"קודם כל אני מאוד מאוכזבת מהיחס. לפעמים היחס שווה הכל. אם ראש הממשלה היה מתקשר ומעודד אותנו שנהיה חזקים זה היה יותר חשוב מהכל. אני רק מצפה שיתייחס אברה כמו הבן שלו וכל מה שהיה עושה ראש הממשלה בשביל הבן שלו, לפחות שיעשה רק חצי בשביל הבן שלי".

מעורבת פה פוליטיקה? אם כן, כיצד באה לידי ביטוי?
"עד עכשיו לא בא חבר כנסת או שר ולקח את המקרה האנושי ומגלה סולידריות למשפחה ואומר שמדובר במקרה הומניטרי ובוא נפעל. למה לא עושים את זה? כי זה לא יקדם אותם או יתנו להם עוד מנדט בבחירות הבאות. על שטויות אחרות הם יוצאים לתקשורת, לבמות, ועד היום יש ממש בודדים שמזכירים את השם של אברה"
חודשים ספורים מאז חצה אברה את הגבול לעזה, הגיע אל המשפחה מידע שאברה נראה בבית חולים בסיני. את המידע הזה הם העבירו לראש צוות המשא ומתן של שבויים ונעדרים, בתגובה נתקלו בתשובה של 'תביאו לנו מידע על הבית חולים ואנו נבדוק זאת'. משמע, העבירו את הכדור לידי המשפחה.

את חושבת שמסתירים מכם מידע כלשהו? כמו במקרה שראו את אברה בבית חולים בסיני?
"לא יודעת אם מסתירים כי לא נראה שעושים משהו בעניין. זו לפחות ההרגשה שלנו. לא פועלים מספיק גם בזירה הבינלאומית ולא בארץ, כך שלא נראה לי שיש מה להסתיר".

משפחת מנגיסטו עלתה במבצע שלמה בשנת 1991. אברה היה אז בן חמש, והתחנך במוסדות הממלכתיים דתיים והיה בפנימיית בן יקיר של עליית הנוער. לקראת גיל 18 הוא קיבל פטור משירות צבאי עקב ועדה רפואית. הוא ניהל אורך חיים רגיל, לפחות עד הטרגדיה המשפחתית עם מותו של אחיו מיכאל ז"ל. למרות הכל, אגרנש מחזיקה בדעה כי ארץ ישראל היא ארצה היחידה. תשעה מתוך עשרת ילדיה התגייסו לצבא (מלבד אברה), בעוד שגם לאחר המקרה, גויסה הבת הקטנה לצבא ועודנה משרתת, בידיעה כי אחיה הגדול שבוי בידי חמאס בעזה.

יש לך בת בצבא, איך זה מסתדר עם המקרה של אברה?
"זו הארץ שלנו שתמיד חלמנו עליה ויש כאלה שמתו בדרך לכאן. עם כל הכאב, צריך לעזור במה שאפשר ולשרת בצבא, ולהתפלל שהבן שלי יחזור הביתה".

איפה האבא איילין בכל הסיפור?
"הוא לפעמים בא בשבת. יש לנו קשר טוב. גם במפגשים להשבת אברה אנחנו מתראים וזה מחזיר את הקשר וההדדיות. היחס מצד הילדים הוא אותו הדבר באופן שווה לחלוטין. אני מקבלת את התמיכה שלי מהילדים וגם מאבא של אברה. יש בינינו שיתוף פעולה מלא".

יש סיכוי שנראה פה אוהל מחאה? שלטים? צעדות?
"חשבנו על הכל ואנו לא שוללים. צריך לראות אם יש את האנשים ואת היכולת. אנחנו לא רוצים לעשות משהו שידנו תצא על התחתונה. צריך לעשות את השיקולים אם אפשר לעמוד בזה או שנמשיך לעשות דברים קטנים יותר כדי שלא נקרוס. אישית וכלכלית. היה בירושלים כנס של הצלב האדום על ההגנה לזכויות האדם והתפרצנו אליהם שם והפסקנו להם את הכנס. זה מאבק ארוך וכל הזמן צריך לחשוב על דברים שיסבו את לב התקשורת, כי לצערי היא לא מתעניינת בזה בכלל וזה כנראה לא נושא מושך מספיק. אז אנחנו צריכים לספק להם את החומר הזה".

יש משהו שתרצי לומר לסיום? להעביר מסר?
"אני פונה לראש הממשלה ומבקשת ממנו שיפעל וידאג להשיב את הבן שלי. איבדתי בן אחד ואני לא רוצה לאבד עוד בן. אם זה היה באמת חשוב לו הוא היה עושה יותר. הכל תלוי בו והוא יכול לעשות יותר מאמצים. אף אחד לא מקבל שבי של אדם חולה, אזרח, שעבר גבול תוך מצוקה נפשית בלי לפגוע באף אחד. אני מצפה שיקיים את החובה האנושית והמוסרית".

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק