"מספריים, ולבד, וחבל טבור ודמעות של תנינים"

#אמאשלחייל (זהירות, ארוך ודביק), פותחת וכותבת ענת לב-אדלר.
שוב לא נרדמת. שוב בוכה. חשבתי שחתכו לי את חבל הטבור כשנולדת. למעשה, המספריים מרחפים רק כעת מעל למפתח הלב ואני מרגישה את משיכת החבל הכואבת ביותר בעולם ומנסה בכל ערב שעובר בחודש האחרון להאריך עוד קצת את הזמן. שמחה על כל שעה ודקה שבהן אתה שרוע על הספה בסלון לפני שהולך לישון, וחוזרת ומבקשת, לפעמים גם בשפתיים רועדות, שתתקשר, כמה שיותר, שתזכור תמיד שזה הבית שלך, למרות שבעוד שבוע תעזוב אותו כדי להתגייס לצבא.
"ברור שזה הבית שלי", אתה חוזר ואומר, נבוך מהאמא הזו שלך שמתפרקת ומתרפקת ככה פתאום, אבל אני הרי זוכרת איך זה. אני יודעת שמהר מאוד תתחיל לקרוא למקום הזה "הבית של ההורים", ומבחינתי, מה שווים הקירות אם לא כדי שתישען עליהם והחדרים אם לא כדי שתגיף את הדלת ותסתגר בין כתליהם והרצפה אם לא כדי שתקשקש עליה והספות אם לא כדי שתכתים אותן והמטבח אם לא כדי שתיכנס אליו סתור שיער בבוקר ותפתח ותסגור ותפתח את המקרר, וזה יהיה עוד יום מנושק שמש שמתחיל ולא צריך למנות אותו או למספר אותו, או למסגר אותו, כי אחריו יבואו עוד ימים, אבל עכשיו כבר לא, כי מעכשיו כל יום יהיה ספור וכל יום שבו תחזור ותתעורר כאן בבוקר יימדד ויוכתר יום בפני עצמו והזמן כבר יתחלק אחרת, לפרודות ממושכות מדי של הימים שיעברו בלעדיך, ולמקטעים זוהרים ושמחים שבהם תהיה נוכח שוב בבית, אבל מעתה ולעולם נדע שזה למשכים קצובים.
מעוד שבוע החיים יפסיקו להיות יום אחד ארוך ומזדחל שהחל ברגע בו נולדת, ויהפכו להיות תקתוק השעות והדקות והשניות שבמהלכן נתרפק על הביקורים שלך.

מתוך הפייסבוק של ענת לב-אדלר

מתוך הפייסבוק של ענת לב-אדלר

ואני כל כך הרבה ימים כבר מרגישה את הגעגוע מזדחל וחונק בלפיתה, ומבינה כמה נוכחות יש לו, להיעדר, ושומעת מאז את אמא שלי שוב אומרת: "רק כשיהיו לך ילדים, תביני". ומבינה שעד כה לא הבנתי, אבל הנה אני מבינה היום, ורוצה להכניס סטירה לבת ה-18 וה-20 וה-22 שהייתי, עת עזבתי את הבית בפעם האחרונה, באיזו קלילות מטומטמת עשיתי זאת, באיזו שרירות לב דילגתי מעל המפתן, פני נעוצות קדימה, כלל לא מודעת ליתמותם של הוריי שנותרים על עומדם, לא שומעת את כובד נשימותיהם שהתפזרו ברחבי הסלון הדחוס והריק כל כך, שהותרתי מאוהבת וצוחקת, כדי לעבור לגור עם מי שהיה לי אז חבר. והיום, היום כל כך רוצה להסתובב ולעמוד על סף הזמן ההוא שוב, ולהשתהות לרגע ולהתבונן. והלוואי ויכולתי לתקן את אז, כדי לתקן גם את עכשיו, אבל יודעת שבעוד שבוע גם אתה תצא מהדלת הראשית של מה שהוא ולעולם יתאווה להיות הבית שלך, ופניך רק קדימה ולא תזרוק שום מבט עוד לאחור. וברור יהיה לך שאנחנו תמיד נחכה כאן, ולא תשמע את הנשימות החנוקות שלנו, ולא תתעכב על העיניים המבולבלות, האבודות, ועל הלב שיודע ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה, אבל לא יודע איך מצליחים לנשום בחזרה?
הרבה חברות שלי עוברות ועברו בזמן האחרון את חיתוך חבל הטבור הזה, ולמרות שאני לא לבד ולמרות שאנחנו מדברות על זה, ומשתפות, ומחבקות, וצוחקות ובוכות וגאות ושמחות ואוהבות ומקוות לטוב ביחד ולחוד, זה עדיין חונק מרוב כאב.
ההבנה הזו, שמה שהתחיל בצרחה בחדר הלידה ויצא מתוך גופי, יוצא כעת אל העולם. בלעדיי. בפעם הראשונה. ורק אלוהים יודע עד כמה שאני שונאת התחלות ושינויים. בסוף יהיה בסדר, ככה כולם אומרים, אבל בינתיים, מספריים, ולבד, וחבל טבור ודמעות של תנינים. וספטמבר.

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק