אמא, צאי כבר לדייט!

"כמה זמן נראה לך שתברחי מזוגיות שנייה? אני חושבת שהגזמת!", הסבירה לי הבכורה שלי כשהיא קלטה שאני מנסה להתחמק מדייט נוסף.

אני רואה את עצמי בבנות שלי. השתקפות קטנה שלי בכל אחת מהן. הבכורה, שירה, היא בתפקיד המבוגרת האחראית. זו שלפעמים לוקחת את השרביט ו"מחליטה עליי", במיוחד כשהיא רואה שאני מתמהמהת ולא בא לי ללכת על השלב הבא שלי. היא כבר יודעת לזהות את זה מצויין. משהו במבט שלי מסגיר אותי בכל פעם מחדש.
הגירושים שלי כאישה ושלנו כמשפחה הובילה אותנו למחוזות חדשים. מקומות בהם אני מרשה לעצמי להיות חזקה, להיות חלשה, להוביל ולעיתים להיות מובלת. כי דווקא מהקולות הצעירים, דווקא מהם ניתן ללמוד לא מעט. בזכות הראייה הבלתי מסוננת שלהם יש להם המון מתנות להעביר לנו. וכל מה שאני צריכה לעשות הוא פשוט להקשיב. לא פשוט. גם כשאני חובשת את הכובע המקצועי וגם כשאני "רק" מיקי.
אני בתהליך למידה אינטנסיבי איתן, בזכותן, מעצם היותן. שלוש בנות יש לי: שירה, 20, נועה 18 וענבלי, בת 13. עם השנים הצטרפה אלינו סופי, כלבה מתוקה בת חמש. היא נחשבת לחלק הרגוע בין בנות הבית.
האתגר הכי גדול שלי הוא לא לטפח בית של אמזונות, אבל זה קצת מה שיוצא לי. כולן דעתניות (אפילו סופי, כשבא לה), מובילות ולוקחות, מדי פעם, את הדברים לקצה. לאחרונה יש להן נטייה לנסות ולהעיר אותי בנושא הזוגי. הן החליטו עבורי שהגיע הזמן לזוגיות שניה. במיוחד כשהן רואות שאביהן כבר התמקם לו בזוגיות חדשה משלו ואפילו יש להן חצי אח. הן השלימו עם העובדה שילדים נוספים כבר לא ממש בא לי וכשסופי נכנסה הביתה שאלה ענבל בתום "אמא, זה במקום אחות או אח. נכון?"
"כמה זמן נראה לך שתברחי מזוגיות שניה? אני חושבת שהגזמת!", הפתיעה אותי שירה כשניהלתי שיחה בפייסבוק. היא קלטה שאני מנסה להתחמק מדייט נוסף.
כשאני אומרת את זה ללקוחות שלי זה נשמע מצויין, כאשר אני שומעת את אותם הדברים מהבת שלי אני מבינה שמשהו כאן עובד לא נכון.
כמי שיצאה ממערכת זוגית של שני עשורים, זוגיות אשר החלה עוד לפני גיל עשרים אחזתי בשתי הנחות בסיס בצאתי לעולם מחדש:
1. אין לי מושג מה קורה בעולם הדייטים ואיך בכלל ניגשים לעניין.
2. אני בטוחה שאני רוצה גם בזוגיות השנייה פורמט זהה למה שהיה לי – חיים משותפים תחת קורת גג אחת ויש מצב לילד משותף נוסף.
אז חשבתי. שבע פלוס שנים אחרי, העולם שלי נראה אחרת והבת שלי עושה מאמצים גדולים כדי להוציא אותי מהבועה של עצמי.
לא מיהרתי לצאת לעולם הזוגיות. רציתי להתכרבל קצת תחת שמיכת הפוך העבה של "הלבד" שלי. היה לי קן חדש שצריך לסדר, לבנות עולם חדש לבנות ואמא אחת שמנסה למצוא את עמוד השדרה שלה.
אני מקבלת הרבה הצעות שונות ומשונות בפייסבוק. כאלה שגורמים להרמת גבה, צחקוק, צחוק מתגלגל או חסימה מיידית של הפרופיל שלו.

כאשר מישהו כבר מצא חן בעיניי והתכתובת איתו הייתה נעימה, שירה קלטה שהגיע הזמן להזיז אותי לשלב הבא. "אמא, צאי כבר לדייט! מה אכפת לך, מקסימום תגידי כן." היא מקשיבה טוב מדי למסרים אני שמעבירה לה, הילדה שלי. וכאילו שמעה את מחשבותיי המשיכה "איך את מצפה ממני לקבל עצות ממך כשאת לא עושה את זה בעצמך. איזו מן דוגמה את?"
צודקת המתבגרת-מהר-מדי שלי. הרמתי את הכפפה.

לעולם הדייטים יצאתי כמה חודשים לאחר הגירושים והכאפות שחטפתי היו גדולות עליי. אומרים שחבל שבגיל עשרים אין לנו את התובנות של גיל ארבעים. וזה נכון, עם זאת – מה קורה שבגיל ארבעים נתקעים עם תובנות של גיל עשרים, לפחות בכל הקשור לעולם הזוגיות? התשובה אליה אני הגעתי היא פשוטה – חוטפים כאפות. אחת אחרי השנייה.
גיליתי עולם שלם של גברים שאני לא מסמפטת במיוחד ולא הייתה לי דרך אחרת לגלות זאת. הראשון היה נוכל מהסוג של רוג'ר פירס (ליאונרדו דה-קפריו בסרט "גוף השקרים"). אחד כזה שאפילו אמא שלו כבר לא מאמינה שהיא הייתה זו שילדה אותו. שבוע שלם של סימני שאלה וכמה נשמות טובות ואמיתיות שהבהירו לי חגיגית שאיתו התהום עמוקה. השני היה מהסוג שלא באמת אוהב לדבר. זה מיותר עבורו. דברים אחרים אפשר לעשות איתו בתנאי שהתפאורה תכיל מיטת מים גדולה ותאורה מעומעמת. השלישי החזיק מעמד בערך שלוש שנים. אפילו דיבר איתי על נישואין ורצה לשלוף טבעת. בתגובה שלפתי ציפורניים. לא רוצה. עדיין לא. למה? מורכבות גדולה מדי בחיים שלו, יותר מדי הפרעות חיצוניות ואולי זה בכלל הטיימינג. לא מתאים לי עכשיו. ואולי בכלל לא באמת התאהבתי? אולי אני מחכה שהברק עדיין יכה בי? אולי.
היו בדרך כמה שהכרתי תוך כדי תנועת החיים ורצו אותי במיוחד. במיוחד אלה שבגיל של אבא שלי. זה החלק שמשעשע אותי במיוחד. מה, מה בדיוק הם ציפו שנעשה יחד? לפחות אני יודעת שתסביך אלקטרה פסח עליי.
ואז הבנתי. כשהאדם הנכון יגיע, פשוט אדע. הוא יעבור אצלי סדרה של מבחנים עד שאחליט שאיתו אני רוצה להיות ואין לי כוונה לצאת יותר לדייטים. מהר מאוד גם הבנתי שמגורים משותפים הם לא בגדר של מאסט. הוא יכול לחיות בפינה הפרטית שלו ואני בבועה שטופת האסטרוגן שלי.
בערב, מול הארון, כאשר שקלתי אם לשלב חולצת טריקו בצבע כחול או כתום ומכנסי ג'ינס שאני אוהבת היא התגנבה מאחוריי וירתה: "אל תגידי לי שאת מתכוונת לצאת מהבית עם הסמרטוטים האלה ועם קוקו וכפכפים." האמת שרציתי. ככה גם התחתנתי – שמלת שמנת יפהפייה ונעלי הרים מהוהות בצבע בורדו. שילוב מנצח. אמא שלי נאבקה בי שאעשה משהו עם השיער כי לא לכל מקום נכון ללכת עם קוקו. וכעת יש לי תחושת דז'ה וו.
"טוב, מה את מציעה?", נכנעתי. היא חייכה חיוך של ניצחון מלא שיניים לבנות בטור ישר. "אני לא מבינה למה את מתאמצת לקנות שמלות יפות כלכך ולהשאיר אותן בארון", היא מלמלה ושלפה שמלה כחולה נטולת שרוולים ומדגישה את המותניים. "קחי!" היא נתנה לי את זה ביד. תנעלי את נעלי העקב האדומות שלך, אל תדלגי על האיפור ואת מסודרת". לעיתים נדמה לי, רק לרגע, שהחלפנו תפקידים.

הגעתי עד לדלת הבית, הסתובבתי ועליתי שוב לחדר שלי כדי להיכנס לבגדי הבית והכפכפים שלי.

אודות מיקי מנור

בת 45, אמא חד הורית לשלוש בנות (בגילאי 19.5, 17 ו - 12). הקימה לפני מספר שנים את "מהלכים של שלום" בעקבות סיפור חייה, והחלה לחקור באופן אישי את הסיבות לגירושים (מחקר לדוקטורט) - יצרה שאלון ייחודי שמסייע לנשים ולגברים להבין את עצמם, ובכך אף למנוע מקרי גירושים שנובעים, בין השאר, ממשבר אישי לא מזוהה ופיתחה שיטת עבודה ייחודית שנותנת מענה מלא (ורזה בעלויות) לזוגות אשר חווים משבר פרידה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק