"פחדתי שהוא ימות, פחדתי שיכאב לו, פחדתי מהיום שאחרי"

הסיפור שלי מתחיל בילדות מורכבת ולא קלה כלל. אבא שנעלם בגיל 5, אמא שעשתה הרבה רע איפה שרק יכלה. אני חושבת שאף פעם לא באמת הרגשתי נאהבת.
כשהייתי בת 23 טסתי לטיול ארוך בהודו. טסתי כדי לטייל ולחוות חופש מוחלט. במהלך הטיול התחברתי עם זוג, ויום אחד הבחור סיפר לי שלמחרת אמור להגיע חבר טוב שלו מהארץ.
יום למחרת ישבתי במסעדה של הגסטהאוס (בהאמפי) שישנו בו והסתכלתי על הנהר העצום שמתחת למסעדה. במשך כל שעות היום סירות קטנטנות העבירו מאות אנשים מגדה אחת לשנייה, ותחנת העגינה הייתה ממש מתחת למסעדה שישבתי פה.
איכשהו יצא ששמתי לב לבחור עם טישרט אדומה, גיטרה וקוקו עולה מתוך אחת הסירות. אחרי כמה דק אותו בחור נכנס לגסטהאוס שלי והלך דוך להגיד שלום לזוג החברים שלי. זה היה ברק החבר שלהם.
חשבתי לעצמי שזה קטע שמבין מאות האנשים קלטתי דווקא אותו.
באופן טבעי הכירו בינינו, ובילינו יחד עם עוד חבר'ה במשך כמה ימים. לאט לאט התקרבנו, ויום אחד הלכנו רק שנינו לאגם מהמם באזור. לא אלאה אתכן, מהאגם כבר חזרנו זוג. החל מהרגע הזה, של הטיול לאגם, היינו יחד 24/7. תוך 5 ימים אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושבוע אחרי זה הוא כבר אמר לי שאני אהיה אישתו ואמא של הילדים שלו (מה שקצת הלחיץ אותי בזמנו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
המשכנו לטייל, וכעבור חצי שנה חזרנו לארץ ושכרנו דירה יחד. הוא פתח עסק ואני התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית.
היינו צעירים עניים ומאושרים! אחרי שנה וחצי בערך הוא הציע לי נישואים, ונראה היה שהגענו לנחלה. במקביל לאירוסין התחילו לברק כאבים בצוואר ובכתף. הוא הלך לרופאים, עשה בדיקות ואף אחד לא מצא כלום.
עד שבסוף נשלח לעשות mri, ואחרי הבדיקה ביקשו ממנו להישאר ולא ללכת. שלחו אותנו למיון, עוד רופא ועוד רופא, עד שלבסוף הגיעה הבשורה: סרטן. גידול בגזע המוח ובעמוד השדרה הצווארי.
הלם, אימה, בכי… כמה בכי. הוא היה בן 30, אני בת 25. מה קשור אלינו סרטן?!
זה היה הסיבוב הראשון של הסרטן. הוא עבר ניתוח והקרנות, היה מורכב וקשוח, אבל ביום החתונה שלנו הוא הרגיש טוב, ולא הפסקנו לרקוד. קיווינו שזהו שהכל מאחורינו והנה החיים שלנו מתחילים. אפילו טסנו לירח דבש להודו אחרי החתונה.

זאת הייתה תקופה קסומה. אני סיימתי ללמוד, העסק שלו גדל וגדל. נכנסתי להריון, ונולד לנו איתן. לאחר מכן החלטנו לעשות הגירה לאוסטרליה. עברנו תהליך ארוך ויקר, קיבלנו ויזה, אספנו את כל הפקלאות ועברנו לאוסטרליה. באוסטרליה שוב החלו כאבים, חולשה. שוב בדיקות ועוד בדיקות, שוב לא מצאו כלום עד ש… ראו שהמחלה חזרה. הספקנו להיות באוסטרליה 3 חודשים. תוך יום וחצי מרגע הבשורה היינו על מטוס חזרה לארץ. ברק כבר היה מרותק לכסא גלגלים, ורופא צמוד ליווה אותנו במהלך הטיסות.
ירדנו מהמטוס ונסענו היישר לשיבא, למחלקה האונקולוגית. ברק עבר טיפול ביולוגי ושוחרר הביתה.
בהחמרה ההיא הוא הפך לסיעודי. מצאתי את עצמי מטפלת בבעל הסיעודי שלי ובתינוק בן שנה.
אח"כ שוב היה שיפור, ברק עבר שיקום ולאט לאט הגיע למצב שהוא יכול ללכת קצת עם הליכון. וזה היה הישג. הגבר החזק שלי, זה שתמיד הרגשתי מוגנת ובלתי מנוצחת לידו, הלך בעזרת הליכון וזה היה הישג.

בתמונה מרינה וברק בימים שמחים. מתוך הפייסבוק של מרינה פונס

בתמונה מרינה וברק בימים שמחים. מתוך הפייסבוק של מרינה פונס

ואח"כ שוב באה החמרה. אחרי ההחמרה השלישית הוא כבר הפך למשותק מכף רגל ועד ראש, שכוב על מיטת בית חולים. רק הראש החכם שלו המשיך לעבוד, והלב הענק שלו. חוץ משני אלה שאר הגוף היה משותק.
טיפלתי בו באהבה גדולה, ופחדתי, כ"כ פחדתי. פחדתי שהוא ימות, פחדתי שיכאב לו, פחדתי מהיום שאחרי.
לבסוף הוא נפטר במחלקה האונקולוגית כשאני לידו. כשהבנתי שזה מה שקורה הנחתי את היד שלי על החזה שלו ואמרתי לו שלא יפחד כי אני פה איתו ואוהבת אותו. וזהו הוא נפטר.
ימים טרופים… כמה חודשים בהם הייתי בבית ורק בכיתי. חובות של מאות אלפי שקלים. חוסר אונים מוחלט. לאט לאט אספתי את עצמי וחזרתי לעבוד, בשתי עבודות, 6 ימים בשבוע כדי להתאפס ולהחזיר חובות. אני תמיד אומרת שאם לא איתן הבן שלי, כנראה שלא הייתי יוצאת בחיים מהתקופה הזאת. אבל אני כל כך אוהבת אותו, אין מצב שהייתי נותנת לו לאבד גם אמא אחרי שאיבד את אבא בגיל שנתיים.
לאט לאט חזר לי הרצון לחיות. ולא סתם לחיות אלא לחיות טוב, בשמחה, באהבה, בסיפוק.
בשלב מסוים הרגשתי שאני לא שמחה בעבודה שלי והתפטרתי. החלטתי שהגיע הזמן להגשים את עצמי באמת.

בחצי השנה האחרונה אני עובדת על כמה פרויקטים אישיים שקשורים בכל מה שעברתי. כותבת תכנים, קוראת אינספור ספרים, מתייעצת עם אנשי מקצוע. חזרתי גם לסיים את התואר השני שעצרתי באמצע, אחרי שברק נפטר.
והנה התוצר הראשון שלי כבר מוכן: בעוד שבוע אני מקיימת הרצאה לאימהות שילדיהן עברו אובדן של אדם משמעותי. צברתי בשנתיים וחצי האחרונות המון ידע בנושא, גם מקצועי וגם אישי מתוך החיים של איתן ושלי (בלי עין הרע מדי יום הוא מאתגר אותי בשאלות ואמיתות אודות המוות של אבא), ואני רוצה לחלוק את הידע הזה עם כמה שיותר אימהות. כי הרי אף אחד לא לימד אותנו איך מדברים עם ילדים על מוות, ורובנו חרדות נורא מהנושא הזה.

עד כאן הסיפור שלי. אני מקדישה את הפוסט לברק כי את מה שהוא נתן לי ולימד אותי שום סרטן או מוות לא יוכלו לבטל. הוא תמיד האמין בי וראה בי את האישה הכי טובה שאני יכולה להיות. ואני בטוחה שהוא גאה בי עכשיו. על שאני עושה משהו טוב עם הקלפים שקיבלתי, על שאני לא מוותרת, ועל זה שאני רוצה שהסיפור שלי יעורר השראה גם בנשים אחרות, שאפשר לצאת עם הראש מורם מכל סיטואציה, קשה ומורכבת ככל שתהיה.

אודות מרינה פונס

בת 32, אמא לאיתן בן 4.5. איבדתי את בעלי האהוב לפני שנתיים וחצי לאחר שנים של מאבק במחלה הסרטן. במקצועי עובדת סוציאלית, כיום מרצה ומנחה סדנאות בנושא צמיחה מתוך משבר. במקביל עובדת על פרויקט תמיכה וליווי אישי ומרגש לאלמנות

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק