תחושת הערך העצמי שלי הייתה תלויה בחבורת אפסים חסרי נשמה

השאלה איך (ואם בכלל) אפשר להציל את הילד שלי מהמערבולת המכוערת של המקובלות החברתית מטרידה את מנוחתי. שמתי לב שאם יש ילד מקובל שכזה שהקטקטון שלי חפץ ביקרו, (נקרא לו לצורך העניין י'), ואותו י' משחק אותה קשה להשגה, אני נוטה בעצמי לחייך ל י' חיוך גדול יותר, להחניף לו, ולפעמים אני ממש נכנסת לסרטים ואפילו מייחסת לאותו י' (וגם לאמא של י'), כוונות זדון מרחיקות לכת, ותיאוריות קונספירציה שמדגדגות את האי שפיות. בקיצור, אני מסתבכת, דואגת למעמדו החברתי וכושלת כישלון חרוץ בלייצר לו תפיסת עולם אחרת.
זה התחיל במעודכנות האופנתית שכבר בגן חובה משחקת תפקיד במערך החברתי. מאד חשוב לקטקטון שיהיו לו את הנעליים הנכונות, בתאום עם הגרביים של השחקן המהולל מסי, המשיך עם המשחקים באייפד ובאייפון, ומגיע לשיא עם כל מיני מדבקות, גוגוסים ומנוסונואים מכוערים וסרי טעם שעושים על כולנו קופה כאילו אין מחר, אין זיהום אוויר ואין יוקר מחייה. כל כך הייתי רוצה להסביר לו שכל התרבות הזאת של תחזוק גאדג'טים לצורך מעמד חברתי היא קלוקלת, נבערת, מיותרת וטיפשית. להראות לו כמה זה מזיק להצמיד את הביטחון העצמי לחפצים נטולי ערך אמיתי, וגורם רק לסבל. אבל אני לא מוצאת את הכוחות למנוע ממנו את הגאדג'טים האלה מתוך פחד, שמא יבולע לו וייפגע מעמדו בגן.

הרחש-בחש החברתי בגן ובבית הספר זכור לי היטב מילדותי ומנערותי. תעריפי המקובלות, הדרוג והקריטריונים החמורים בהם כל אחד נשפט יכולים לדרוס את הנשמה. בשכונת ילדותי ברמת גן, שלושים שנה לפני הפייסבוק, הלייקים, החרמות וההדחות בתכניות הריאליטי, הדרוג התרחש הלכה למעשה. מלכת הכיתה, להלן: מספר 1, וחבריה הקרובים לכתר, עסקו בדרוג הילדים מאחד עד שלושים. לכל אחד היה מספר שניתן לו בגלוי. המספר נקבע ע"י ממוצע של מעמד כלכלי, מעודכנות אופנתית, מראה חיצוני, הדרוג החברתי של החברים שלך, ויכולת לימודית וספורטיבית. תור הזהב שלי היה כשהתחברתי באמת עם מלכת הכיתה. וככה, ללא אזהרה, זינק מעמדי החברתי כמעט לראש הסולם. ולשמחתי זכיתי במספר 2. סגנית המלכה.

המלכה ואני אכן התקרבנו, וזכורים לי ערבים קסומים וצחוקים אל תוך הלילה בהם היא ישנה אצלי או אני אצלה. החיים היו ורודים. עד שיום אחד היא חלתה ולא הגיעה שלושה ימים לבית הספר. ואני, לא ברור מה חשבתי לעצמי ומה פשר ההירדמות הזאת בשמירה, לא הרמתי טלפון ולא באתי לבקר. כשחזרה המלכה מימי מחלתה המלכותיים היא לקחה אותי לשיחה, ואשכרה פיטרה אותי ממעמדי כמספר 2 בהודיעה לי שמהיום והלאה היא לא החברה הכי טובה שלי יותר. וזהו.
התוצאות של הפיטורין האלה היו הרסניות לדרוג החברתי שלי. הידרדרתי למספר 12 או 13.. ובמילים אחרות המתאימות לעידן הקפיטליסטי הנוכחי: חוויתי פשיטת רגל חברתית ודרוג האשראי שלי ירד קשות.

כמה שמחתי שנגמר בית הספר. כמה שנאתי שתחושת הערך העצמי שלי הייתה תלויה בחבורת אפסים חסרי נשמה. כמה נהניתי מהחופש לבחור לי את האנשים הקרובים לי, כאלה שלא מתייחסים לכל הקקה הזה וכאלה שלא שופטים את עצמם ואחרים על פי סוג הרכב או המשכורת שלהם. לאור כל זאת אני כל כך רוצה להציל ולתקן את הקטקט, למנוע ממנו את מה שכנראה הוא בלתי נמנע, ולצייד אותו ביכולת לראות מעבר לכל זה, כי לחיות את החיים ככה, זו פשוט אומללות. וזה שרוב האנשים אומללים בצורה דומה לא מוריד מעוצמת האומללות כהוא זה.
בעודי כותבת טור זה, הדהדה במעמקי הכרתי המחשבה שמא אני משקרת לעצמי. הרי אם באמת הייתי מרגישה שגודל המשכורת, ההצלחה בעולם החומרי, והערכה העצמית אינם קשורים זה בזה, היה לי קל יותר להציע לקטקטון אלטרנטיבה אמיתית ולא הייתי פוחדת לעמוד בפרץ הדרישות. מצד שני, עוצמת הפיתוי של דירוג חברתי, בשילוב עם גאדג'טים מהסוג הנ"ל היא יריב שלא פשוט לעמוד כנגדו. הרי הפרסומות ותכניות הפריים, המושקעות במיטב המוחות והממון, אומרות בפרוש: יש לך- אתה שווה. אין לך- אתה מסכן.
אז עדייו מחפשת את דרך המלך אם יש כזאת.
עדכונים והתפתחויות- כניראה יגיעו בהמשך.

אודות יעל הדר

אם יש בקשה שתמיד הביכה אותי זו הבקשה לספר על עצמי משהו בכמה מילים. אולי כי אני דייקנית וכל תשובה שאתן לא יכולה באמת להיות מדוייקת. ואולי, כי זה אומר להפוך את עצמך לכותרת כשבעצם מה שחשוב זה גוף הטקסט. ובכל זאת: קוראים לי יעל, אני אמא של עמית, ואני בדרך כלל עושה כמיטב יכולתי.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

תגובה 1

  1. אדית
    פוסט מעולה! משקרת לעצמך או לא, …

    פוסט מעולה! משקרת לעצמך או לא, עצם המודעות שלך לנושא הוא כבר הישג שהרבה הורים אינם מגיעים אליו בכלל…

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק