"אל תוותרו על החברים שלכם בשביל אורות מהבהבים. תהיו טובים"

"חזרות למסיבת סיום י"ב.
אני משתתפת בקטעי ריקוד כמו כולם ויש לי קטע קישור קצר, מיד אחרי ריקוד זוגות. בשיר האחרון אני ומאיר (המקסים והגבוה) אמורים להביא את רגע השיא כשהוא מניף אותי אל-על תוך שאני עושה שפגאט באוויר.
במהלך האימונים האינטנסיביים אני מצליחה לעשות את הקטע שלי כמו שכתוב בספר.
ואז היום הגדול מגיע.

אני לבושה בשמלה חדשה, נעליים חדשות ומאופרת בהגזמה אופיינית של כיתה י"ב.
התרגשות גדולה, הכל הולך בדיוק לפי התכנון.
הורים, אחים, שאר חברי השכבה, מורים ועוד, יושבים בקהל. אלו רגעים אותם נזכור לתמיד. אבל…
אני לא זוכרת הכל. אני זוכרת מה קרה רק עד הדקה האחרונה של ריקוד הזוגות. הייתי אמורה לצאת מהבמה עם כולם, להוריד חולצה מהר, שתחתיה היתה החולצה של קטע הקישור, שיחברו לי 'מדונה' ולצאת מיד לבמה, יחד עם ליאור, חברתי למערכון.
זה לא קרה.
מה שקרה זה, שהריקוד הסתיים וכולם יצאו מאחורי הקלעים, חוץ ממני.
מסתבר שבסוף הריקוד התאורן הוסיף משהו שלא היה בחזרות הגנרליות- פליקרים.
אני, לבד על הבמה, מתקדמת לאט תוך שאני בוהה למעלה בפנס של הפליקר. בזכות הפליקרים, הכל נראה איטי ומכוון. אח"כ אנשים יספרו לי שזה היה ממש יפה, כמעט אומנותי.

נפלתי על הברכיים, ורק אז- נפלתי הצידה והגוף שלי התכווץ.
באותו רגע, הבמאי המדהים יוסי ז"ל, הבין שמשהו לא בסדר… הוא רץ אלי ובשניות הייתי מאחורי הקלעים.
מסביבי מלא פרצופים. הם נראים מודאגים. הם נראים לי זרים על אף שאלו אנשים שאני חיה איתם יום יום. אני מזהה את ההורים שלי. אני מרגישה מוקפת. מדי. משהו קרה. מה קרה?!?!

אבא שלי מסביר לי ברכות שחוויתי התקף אפילפסיה, ושהכל בסדר.
מזמינים אמבולנס.
פתאום אני מתעשתת- אני במסיבת סיום! אני מסרבת בתוקף להתפנות באמבולנס. אל תוציאו אותי מפה. זה כל כך משמעותי עבורי, חיכיתי לזה כל כך, לא יתכן שהתקף ייקח ממני הכל.
מסבירים לי שהקטע שלי כבר עבר, שאני חייבת להיבדק, אני חושבת שברחתי מהחדר והניחו לי. אני עולה לשיר האחרון, מונפת בזרועותיו של מאיר. מחיאות כפיים סוערות כמו צונאמי ביפן. נדמה שהם שמחים לראות אותי..

מתוך הפייסבוק של דנה מרידור אהרון

מתוך הפייסבוק של דנה מרידור אהרון

למה אני מספרת לכם את זה?
כי לאחרונה מגיעות אלי פניות של בני ובנות נוער עם אפילפסיה העומדים לקראת מסיבה או נשף הסיום שלהם. הם חוששים מהפליקרים, חלקם פנו למארגנים בבקשה להתחשב ונתקלו באטימות.
ישנן עדויות של חולים משנים קודמות שנאלצו להעביר את שעות הנשף מחוץ לאולם, כאלה שוויתרו ולא הלכו כלל.
אני יודעת, שלו חברי השכבה שלי היו יודעים מראש שזה מה שעלול לקרות לי, הם היו עומדים לצידי.
אני רוצה לבקש מכם שתעשו אותו דבר. אם אתם יודעים שיש בשכבה שלכם חבר או חברה שאינם מאוזנים תרופתית ושהבזקי אור הם טריגר עבורם, אל תניחו להם להישאר בחוץ. אל תמנעו מהם את החוויה הזו, אל תוותרו על החברים שלכם בשביל אורות מהבהבים.
תהיו טובים.

ולכל בני הנוער עם אפילפסיה שנתקלים בכאלו מכשולים לקראת הנשף, אתם מוזמנים לפנות אליי.
בתמונה- אני בכתה י"ב. אל תשפטו אותי, זו שנת 2000"

מאת דנה מרידור אהרון

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק