זמן לחשבון נפש: רעות היא הילדה שאתם כל כך פוחדים ממנה

השנה: 1984
ההורים שלי, שני ילדים בני 25 זוכים לסיוט שכל זוג צעיר מפחד ממנו. שהוא לא אחר מחדר מלא רופאים, אחיות, יועצים, עו"ס ועוד כמה זוגות עיניים מוטרדות לאחר הלידה הראשונה שלהם.
"אנחנו צריכים לספר לכם משהו, לפני שתחליטו אם אתם רוצים לראות אותה".
הנורא מכל קרה, הם חשבו. הראש מייצר את התסריטים הגרועים בעולם.
"יש לה תסמונת דאון, זה אומר שהיא בחיים לא תהיה כמו כולם. היא לא תלך לבית ספר ולחוגים, לא יהיו לה חברים, בטח שלא בן זוג. שלא לדבר על החיים של המשפחה שלכם ושל שאר האחים, אתם מתכננים עוד ילדים? תחשבו עליהם, זה יהרוס להם את החיים. ואת? מה איתך? כל כך צעירה! את תלכי עם העגלה ואנשים לא ידעו מה להגיד, אולי אפילו יעברו לצד השני בלי לומר כלום. לא תוכלו ללכת לים, לעבודה, או בעצם לא תוכלו לעשות שום דבר כמו שתרצו. אתם רוצים לשקול אופציות נוספות? זה בסדר להשאיר אותה כאן".

ברגע שהשפתיים שלהם הפסיקו לזוז על מיוט בעיניה של אמא שלי והצפצוף באוזניים נרגע רק מהדרמה שהם יצרו, היא פגשה את האוצר לו חיכתה תשעה חודשים. תינוקת יפיפייה זהובת שיער שחייכה אליה במבט של "אמא הכל יהיה בסדר, זה כולה כרומוזום אחד נוסף, אופס".

אז רעות שהיום בת 34, שולבה מהרגע הראשון בגן ילדים (רגיל) קיבוצי, בבית ספר יסודי (רגיל) נהלל, ואת שנות התיכון בילתה בכיתה משולבת בתיכון (רגיל) מגידו.
כשסיימה להתנדב קצת בצבא ולעבוד בגנים ביישוב (כן, עם ילדים קטנים רגילים לגמרי שלא נדבקו ממנה בשום דבר אחר חוץ מהאהבה והחום שהיא מקרינה) היא גם עשתה איתי טרק של שבועיים בצפון הודו (הודות לפרוייקט 'אח שלי גיבור' ולנפשות אמיצות שגרמו לזה לקרות).
היום היא עובדת בעבודה של "רגילים" לגמרי במרכז מבקרים מוכר, ומתכננת יחד עם בן הזוג שלה את החתונה שלהם, לפרטי פרטים.

ילדים "רגילים" שזכו להכיר קצת את מי ששונה מהם – אבל מקרוב, לא ממבטים ברחוב או מכתבות באולפן שישי – יגדלו להיות אנשים שסובלנות, סבלנות, קבלת האחר ויכולות הכלה והבנה הם היסודות שיעמדו בבסיסם להיות אנשים טובים יותר, מבוגרים שלא יצביעו יום אחד נגד השילוב.

ואם תשאלו את האחים של הילדים האלה, או לפחות את האחים של רעות, הם יגידו לכם שהם לא יכולים לדמיין את החיים שלהם אחרת. שמתנה כזאת צריך לקבל בשתי ידיים. להחזיק אותה, ללמוד ולגדול ממנה. הקושי הגדול ביותר הוא להתמודד עם אנשים "רגילים" בחוץ, כאלה שלא מבינים ולא ירצו להבין אף פעם. כי יותר נוח להם בפינה החשוכה הזאת שלהם, להתעטף בזרועות הבורות המוכרת להם ולנוח על זרי בושה.

כשאני מספרת את הסיפור של רעות לאנשים, הם אומרים "טוב נו, זה היה לפני שלושים שנה. היום אנחנו במקום אחר, יש מודעות, יש קבלה, העולם נאור יותר".
אבל, זו האמת?

השנה: 2018
אחוז לא נקלט של הורים מתנגדים שילדיהם יחלקו את ספסל הלימודים עם ילדים עם צרכים מיוחדים במוסדות החינוך.

אז אני קצת כועסת, אבל יותר נבוכה. ועצובה.
פחות בשביל ההורים, הם כבר ישארו בחושך לנצח כנראה, אלא בשביל הילדים שלהם שנמנע מהם עולם שלם של צבע, אהבה, למידה ואפשרות לגדול להיות אנשים טובים יותר מההורים שלהם.

והמחשבה שהכי מטרידה אותי היא, שאם הם המבוגרים של מחר – מה לימדנו אותם?
הם ימשיכו לשנן מילים כמו "האחר הוא אני" בראשון לספטמבר באמצעות אותיות קלקר שמוצמדות בסקוץ׳ ללוח ירוק כהה שהמורה הכינה שבוע לפני שנת הלימודים.
הם ימשיכו לשנן בהוראת משרד החינוך צימודי מילים כמו "קבלת האחר" בלי שבכלל הכירו אותו, כי זה העולם שאנחנו מייצרים להם. הם ימשיכו ללמוד חשבון וספרות, ועוד דברים נורא חשובים. הם ימשיכו לשחק כדורגל בהפסקות ולצאת לטיולים שנתיים ולאכול סנדווצ׳ים עם שוקולד או עם חביתה ולפחד ממי שנולד קצת שונה מהם.

אז אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש?

דרך: מורן זקשבסקי

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק