"הייתי אמורה להיות עכשיו בחודש תשיעי. ואני לא"

"הייתי אמורה עכשיו להיות בחודש תשיעי,
עם מחשבות על שם התינוק, שיפוצי חדרים לאחים הגדולים שמפנים לו מקום, קניות של עגלה חדשה (בכל זאת עבר זמן מאז הקודמים).
הייתי אמורה לפחד מהלידה, להתלבט אם טבעי או אפידורל ולהמשיך ללכת לישון עם תמונה בראש של שלושת הבנים המתוקים עוטפים את ביתי האהובה.

בשבוע 19 הייתה לי ירידת מים, כזו שהביאה אותי בשבוע 22 ללדת את בני האהוב והמת.
נדמה שעד שזה קרה לא עלה בדעתי שזה יכול לקרות.

לא הרבה פעמים בחיים הייתי "מצטיינת" אבל בכל פעם בהריון הזה כשהתבקשתי למלא טופס ונשאלתי כמה לידות, כמה הריונות וכמה ילדים בבית מילאתי בגאווה: 3, 3, 3. ועל אף שלא הבנתי אז כלום מחיי הרגשתי הבזק של מזל שאלו תשובותיי. הרגשתי, יש להודות.. מצטיינת.
אני מהמשתפים המוגזמים:
לילדיי סיפרתי על ההריון עוד לפני הסקירה הראשונה, כנ"ל לצוות שלי בעבודה, לחברי הפייסבוקאים ממש קצת אחרי. כשנשאלתי אם אני לא מפחדת שמשהו יסתבך עניתי שאם יסתבך אשתף את כולם.
ושוב… זו הייתה תשובה שכזו, לא באמת חשבתי שזה יקרה.

אחרי אשפוז של שבוע שוחררתי הביתה, היה נראה שהמצב מתייצב, מצב המים היה נראה תקין ונראה היה שהוא חוזר להיות "דוגמן של סקירות" כמו שהגדיר אותו בסקירה ראשונה הרופא.
אבל כל לילה הייתי קמה מרגישה אותו בועט ולא נושמת, מנסה לדמיין תמונת עתיד יפה, מדמיינת את שלושת בניי בבת מצווה של אלונה כשהוא כבר בן 4, חתיך ומחובק ומשוכפל חיצונית לאחיו.
מהתמונה הזו אגב.. יהיה לי הכי קשה להיגמל.
בלילות האינטואיציה האימהית שלי לא נתנה לי מנוח. הוא לא יוולד בזמן- ידעתי. אבל מתי הוא יוולד ואיך זה יהיה ואלוהים, רק שהוא יהיה בסדר.

התחלתי לדמיין איך אקח אותו לשחיית תינוקות, לים, לכנרת, אתן לו כל כך הרבה סביבות מימיות כפיצוי על המים שחסרו לו כל כך.

מתוך הפייסבוק של מיכל ורדיגר

מתוך הפייסבוק של מיכל ורדיגר

קבענו דיקור מי שפיר, גם כי אני כבר פחות צעירה ממה שקיוויתי לחשוב וגם כי מיעוט מי שפיר יכול להיות אינדיקציה לקטסטרופות שונות.

שכבתי שם על המיטה והפרופסור שם את מוט האולטראסאונד על בטני ואמר לי ולאלעד: חברים, אין בכלל מים.

הכל מטושטש, המסר עוד לא עובר ונכנסת מנהלת היחידה להריון בסיכון ואומרת: "כשראיתי אותך במחלקה עוד הייתי אופטימית אבל עכשיו אני לא, תינוק לא יכול לחיות בלי מים, הוא לא יכול להתפתח וזה רק עניין של זמן עד שחבל הטבור בעצמו יחנוק אותו. ואת? את חשופה לזיהומים שהרי דליפת מי שפיר מעידה על פתח – קרע בלתי רצוי ואת בסכנה אמיתית"

שתיקה. בכי. מחשבות על הילדים שבבית, על החלום שמתנפץ, על הפחד, על תמונת בת המצווה של אלונה, "לא יכולה לחזור אחורה" בכיתי לאלעד. לא ידעתי כמה המשפט הזה ימשיך להדהד.

הלידה היא לידה- עם צירים ואפידורל ותינוק אהוב שמגיח. יותר עצוב מהשתיקה שמתלווה יהיו לי עיניו היפות והסגורות שלא זכיתי לראות את צבעם הכחול והמבט המבוהל והסקרן של מי שרק יצא לאוויר העולם.
חודשיים וחצי עברו מאז. חודשיים בהם אני בחופשת לידה שהפכה לחופשת שיקום, מסע החלמה. זה הזמן לסכם תקופה וגם להגיד תודה.

תודה לבורא עולם. שאני ממעטת לחשוב שיש לו עניין בפייסבוק אבל לי יש עניין להגיד לו תודה. על מה שנתן ועל מה שלקח, על שבחר לתת לי כוחות להמשיך. גם אם אנרגטית אני עוד גרסה דהויה של עצמי. קטונתי. מאמינה שאנחנו חלק קטן ממשהו גדול יותר. זה עוזר לי.

תודה למדינת ישראל שרגישה מספיק לתת חופשת לידה מלאה למי שאיבדו את היקר להן ולא מסוגלות לחזור לשגרה אחרי "חופשת מחלה" כי הוא היה הכל חוץ ממחלה ההריון הזה

תודה לראש המועצה שלי וליור שלי שכשהתקשרתי שבורה ומרוסקת ואמרתי לו: "נותנים לי חופשת לידה, מה אני עושה עם זה??" הוא ענה את התשובה האלמותית והרגישה: "לוקחת! כמה פעמים המדינה מבינה לפנייך מה את צריכה?"

מתוך הפייסבוק של מיכל ורדיגר

מתוך הפייסבוק של מיכל ורדיגר

תודה לבעלי האהוב כל כך.
תודה על הכוחות, האופטימיות, ההכלה, האמונה ועל זה שאתה מביא איתי לעולם נשמות שכאלו. גם אם לא כולן כאן לחיבוק

תודה להורים שלי ולאחותי הגדולה. כמה מנחם להיות הקטנה הזו שוב.

תודה לצוות בית החולים הלל יפה. שהפכו את הימים הקשים לרגישים ולמקצועיים, שהביאו לפעמים אחות לבדיקה רק כדי שיהיה מי שילטף לי את הראש כשהדמעות יורדות, בעוד אלעד משדר שגרה לילדים בבית. שהיו אסטרטגים וחכמים לדבר איתי על שלושת ילדיי בכל פעם שהם נכנסו לחדרי בבית החולים, שהיו מעודכנים בכל בדיקה עוד לפני שעליתי חזרה למחלקה, שגרמו לי להרגיש שאני היחידה במחלקה עם המקרה המורכב ביותר למרות שהמציאות היא כל כך אחרת שם במחלקת הנשים.

תודה למועצה שלי ובעיקר לחברים שלי בה- ששאלו, גיבו, חיבקו הכילו והיו שם

תודה לצוות שלי האהוב במתנ"ס. התקשיתי לספר לכם כמו לילדי שלי. ידעתי שתהיו עצובים בשבילי, ידעתי שאתם צריכים אותי חזקה. תודה שהרשיתם לי להתפרק. תודה שתפעלתם את הבית שלנו ככה.

תודה לשפה העברית שהעמידה לנו מילים כמו "ריק" ו"חלל" וביטויים טיפשיים כמו "אין חצי הריון" לצד כאלו מדוייקים כמו "מים-חיים" מרגישה שנתת לי מילים שלא הפסיקו ללוות אותי וכנראה לעולם לא יפסיקו לעולם.

ותודה אחרונה לך, נשמה אהובה שלי. זכיתי להיות לך לבית ל-22 שבועות בלתי נשכחים. אוהבת אותך ומתגעגעת כמו שאי אפשר באמת לתאר

למה בחרתי לשתף?
כי באופן מוחשי ממש, יותר קשה לסחוב משקל לבד מאשר לחלק אותו להמונים (גם אם אפילו לרגע)
כי הסתרה לתחושתי מקורה במבוכה ובושה. ואני לא מתביישת ולא נבוכה
כי עצב יוצר חמלה שהיא מילה עמוקה פי כמה מרחמים ואני מאמינה שאנחנו זקוקים לחמלה ועוד ממנה בעולם הזה יעשה רק טוב.
כי זה שכיח. יותר שכיח ממה שהיינו נוטים לחשוב.
אבל מדובר מעט מידי מה שבהיבט הפרקטי יוצר תחושה של בדידות בדרך הארוכה להחלמה
כי אין לנו היולדות השקטות- קבר, שבעה, שנת אבל, מודעות ברחובות, מלא מלא מנהגים שנותנים את כל שאר המענים של לגיטימציה ושותפות.
כי למה לא?

* אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות. השקט נגזר עלינו. הבחירה לדבר את זה היא לגמרי שלנו"
#לאשקטות

מאת מיכל ורדיגר

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק