למה בעצם להתבייש? אמא שלי התאבדה, ואני רוצה שכולם יידעו

"אמא שלי התאבדה!
עד לפני כמה שנים ממש התביישתי להגיד את המשפט הזה", פותח שגיא דהרי את הסיפור שלו בפייסבוק.

"בכל פעם ששאלו אותי איך היא נפטרה הייתי מתפתל ובחצי פה משיב שהיא הייתה חולה, ובפנים מתפלל שלא ימשיכו לשאול ולחקור איזו מחלה הייתה לה.

ולא שיקרתי.
אמא שלי באמת הייתה חולה. רק שהמחלה שלה התחוללה בתוך הנפש.
לא אלאה אתכם בפרטים, אבל בקצרה, אחרי 4 לידות שעברו בשלום, הגיעה הלידה החמישית ולאחריה, אמא שלי האהובה סבלה מדיכאון לאחר לידה.
היא ניסתה באמת שהיא ניסתה.
אני ממש זוכר את זה. היה מאבק עיקש- כמו בכל מחלה.
אמא שלי לא ויתרה. היא לקחה כדורים, הלכה לפסיכיאטרים, אפילו לרבנים, אבל לצערנו אחרי מאבק ממושך – כוחותיה לא עמדו לה והיא שלחה יד בנפשה.

בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לתחום בריאות הנפש –
התחלתי להבין יותר לעומק מה המשמעות של הדיכאון וההשפעה על נפש האדם והפסקתי להתבייש.
אזרתי אומץ וקיבלתי החלטה שאני אומר בלי לגמגם – אמא שלי הייתה חולה וכתוצאה מכך היא התאבדה.
ממש כמו מי שחולה במחלה גופנית, המחלה שלה הייתה סופנית והנפש קרסה.

יש רגעים שבהם הזיכרונות מציפים אותי.
אני עוד זוכר בקצה הלשון את האוכל של אמא. את המגע המלטף והרגיש. זה משהו שלעולם לא יעזוב אותי.

יש רגעים שבהם המחשבות הקשות מציפות אותי.
בחגים, באירועים משמעותיים בחיים, בחתונה שלנו, בלידות של הילדים שלנו – הנכדים שלא תכיר.
הם לא ידעו מי זאת סבתא נורית. והם בטח ישאלו למה היא בשמיים. ולך תסביר לילד שנולד למציאות של סבתא רק מצד אמא.
ואז יש רגעים שבהם השאלות מציפות אותי.
כשהפכתי לאבא בעצמי, זה רק חידד לי את השאלה הזועקת- איך עוזבים ילד?

אבל לפני כשנה פגשתי בחור נדיר בשם Udi David שעבר ילדות דומה, ועשה מחקר על ההשפעה של התאבדות הורה על ילדים.
ישבנו שעות אל תוך הלילה, דיברנו בפתיחות רבה והוא קילף מעלי את כל הקליפות.
אני זוכר איך בסוף הלילה חשבתי לעצמי:
למה בעצם אני מתבייש? הרי לא לי ולא למשפחה שלנו הייתה אשמה או חלק בבחירה הקשה שלה.

מתוך הפייסבוק של שגיא דהרי

מתוך הפייסבוק של שגיא דהרי

לאט לאט גם התחלתי להבין מה עבר עליה.
שלא תבינו לא נכון, לאמא היו מעגלים תומכים – בעל (אבא שלי שעזב הכל כדי לעזור לה), משפחה, רופא, פסיכיאטרים חברים נדירים ועוד.
אבל, כל הניהול של המשבר הזה התנהל בשקט, שאף אחד "חלילה" לא ידע. היא חיה בהסתרה מאוד גדולה.
עברו 23 שנים מאז.
החברה בעולם בכלל ובישראל בפרט השתנתה.
פעם לא ידענו להכיל או לא לגמרי הבנו את המשמעות של מחלת הנפש ומי שחלה, הרגיש פגום, התבייש והסתיר.
לשמחתי היום המודעות תופסת תאוצה, קיימים ארגונים שמטפלים בנושא כמו למשל אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש, בשביל החיים , סהר, סיוע והקשבה ברשת , ער"ן, אגודה ישראלית לעזרה נפשית.

היום י"ד במר חשוון יום האזכרה ה 23 לאמא שלי.
התפללתי, אמרתי קדיש ונשאנו תפילה לעילוי נשמתה.

אבל השנה החלטתי שאני עושה עוד דבר בשמה ובשבילה.
הדבר הכי משמעותי בעיניי זה החשיפה. להציף את המודעות לעוד ועוד אנשים, שלא יתביישו כדי שרגע לפני נוכל לעזור ולהציל אותם.
על פי דו"ח של משרד הבריאות (הדו"ח אחרון שמצאתי בנושא) בשנת 2014 היו 382 התאבדויות. אני בטוח שאפשר להוסיף למספר הנורא הזה עוד עשרות או מאות מקרים של ניסיונות התאבדות שכשלו.

תסתכלו מסביב. תפקחו עיניים. תהיו רגישים.
חברה לאחר לידה, אחות, דודה, קרובת משפחה, או כל חבר שקצת לא כתמול שלשום. תהיו רגישים, תציעו עזרה, תעודדו תסבירו שזו לא בושה!
זו מחלה לכל דבר והיא ברת טיפול.
זה בידיים שלנו – פשוט להציל חיים"

מאת שגיא דהרי

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 850,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

תגובה 1

  1. תמר קראוס
    כל הכבוד לך שגיא על פרסום …

    כל הכבוד לך שגיא על פרסום הכתבה המרגשת . למדתי הרבה מהכתבה שלך. אולי אתה צודק שהאפשרות לחשוף את הפצעים שלנו, פצעי הנפש כמו פצעי הגוף, במקום להתבייש בהם, עוזרת לנו להרגיש שלמים וראויים, ועוזרת לנו לעמוד בהתמודדות הנדרשת ולשאת את הכאב הנפשי והגופני הנלווים לפצעים שלנו.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק