במשך שנים פחדתי

אני זוכרת אותה. יושבת בחדרה וממציאה שמות מקומות, רוקמת עלילה, מחייה דמויות, רוקמת סיפור במקביל לזה אותו היא חיה. המפגש שלי עם כתיבה התחיל שנים אחורה, ילדה בכיתה ג' שחלמה לכתוב ספר. "נמרוד ואני" קראו לו. הסיפור גולל את קורותיהם של חבורת ילדים בקיבוץ בצפון הארץ, חברות ואהבה, כתחילתן של כל הקלישאות הקיימות. אני ממש זוכרת את עצמי יושבת וכותבת, ממלאה דפים באלפון שהסבתי למחברת, ובכל ערב, קוראת את מה שכתבתי רק אחר הצהריים, ובטוחה שהנה, עוד מעט אוציא לאור ספר ביכורים.
הכתיבה תמיד הייתה שם, ליוותה אותי משך שנים, ובכל זאת אף פעם לא מצאתי את האומץ.
1995, כיתה ה. עוד ניסיון, הפעם, ממקום מבולבל יותר הרבה פחות תמים ואופטימי. אני זוכרת את היום המדויק שבו ניסיתי שוב לכתוב, יום החרוט על מצבת ליבו של כל מי שחי כאן. שלוש יריות פתחו מעיין כתיבה, והנה חזרתי לכתוב. כל כך שונה מהסיפור הישן על חבורת הילדים בקיבוץ, כתבתי שיר, עצוב. של ילדה בכיתה ה' שראתה בפעם הראשונה את אבא שלה עצוב.
השיר הזה נשלח לתחרות. הפסדתי לחבר הכי טוב שלי. בינינו, שלו היה טוב יותר. ועדיין, התחושה שהנה, זה עוד שנייה קורה לי, אחזה בי לעוד רגע אחד.
במהלך השנים נכתבו המון סיפורים, שירים, ושאר חומרים רגישים, בעיקר לעצמי. היו תקופות שהיד רפרפה בקלות מעוררת קנאה על הדף, כשהנפש רועדת מהתרגשות הכתיבה. הצורך לעומת זאת תמיד היה שם, הרצון הגדול חיכה תמיד מעבר לפינה, מחכה להתגנב בשקט עד לנקודה בה לא אוכל בלי.

אני חולמת לכתוב ספר, אחד הדברים הראשונים שאומר על עצמי. כך גם אמרתי לו, אז בבית הקפה שמזמן הפך שלנו. "אז למה את לא פשוט מתיישבת לכתוב", שאל בדרך האופיינית שלו להגיד לי, זה רק עניין של החלטה. "אני מחכה למשהו שיבוא. כדי שיהיה לי באמת על מה. כשמשהו גדול יקרה, אתחיל".
במשך שנים לא הבנתי בעצמי את המשפט הזה, לא הבנתי באמת מה זה שאני כל כך מחכה לו, איזה שינוי מחולל יביא עמו את בשורת הכתיבה, מה צריך לקרות כדי שמשהו אצלי יזוז. במשך שנים פחדתי שחלום הכתיבה יהפוך ללא רלוונטי עבורי יעלה אבק בערימת דפים מצהיבים במגירת הכתיבה שלי, יחד עם ציורים ישנים, ומכתבי אהבת נעורים.. פעם בסרט שאהבתי אמרו שהימים המשמעותיים ביותר, המיוחדים ביותר מתחילים כמו כל בוקר רגיל. אין שום סימן בבוקר כזה למה שעתיד לקרות בהמשך. וכך היה. בוקר רגיל, שגרתי, בסופו חזרתי לכתוב.
כך היא הגיעה. ההשראה לה חיכיתי. דווקא בתקופה בה היה לי הכי פחות זמן. פתאום, כל המילים כולן נאספו רק בשבילי, והתחילו עושות דרכן ממוחי הקודח אט אט במורד הזרוע לכיוון האצבעות בהשתלטות מוחלטת על הדף הלבן. ככה. בלי להתכונן, כשכבר הפסקתי לחשוב על זה ולחלום את זה , נפתח הסכר.
מאז אני כאן, כותבת את שעל ליבי. מאז שהפכתי להיות אמא יש לי הרבה פחות זמן לעצמי, כבר לא חושבת או חיה בגוף ראשון. אני בגוף שני נוכחות. ובכל זאת, מתוך כל העומס, צצות להן החוויות אלו שגורמות לי להתיישב, כמעט באופן בלתי רצוני ולכתוב אותן שחור על גבי לבן. משהו גדול קרה. הרגע לו חיכיתי הוא כאן ועכשיו. מבול של השראה תופס אותי, ממלא את ריאותי ובאותה הזדמנות משאיר אותי ללא אוויר. זה דבר אחד לחוות ודבר אחר לגמרי לכתוב את זה לעולם. החלום שלי לא תוכנן לפרטי פרטים, היום, על גבי שורות אלו, אני עוזרת לו להתממש. אם הגעתם עד כאן, אני בדרך הנכונה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

33 תגובות

  1. כתיבה יפה ומרעננת!!!

    אני מקווה שאת לא שמה לב לתגובות הטוקבקיסטיות, הורגים אותי אנשים שכותבים דברים שליליים – כאילו מה זה נותן למישהו, או לעצמם גם – חוץ מההנאה לרדת על מישהו בעילום שם.

  2. יהבונה שלי, כמו יין ישן נושן את משתבחת בכתיבתך,אני מצפה בכילויון עיניים לטור הבא
    איזה כיף שיש למה לצפות……….אוהבת וגאה בך כמו תמיד אמא

  3. שוב תודה ענקית מקרב לב לכל הקוראות, המגיבות, המזדהות והמפרגנות.
    זה לא מובן מאליו, תגובותיכן מחזקות ומרגשות אותי מדי שבוע!

  4. פשוט מדהים. כיף לקרוא את הטורים האלו שבאים ממקום כל כך אמיתי, כל כך טהור. מחכים בקוצר רוח לטור הבא

  5. תגידי תודה על זה שאין לך זמן.. שאת עסוקה באימהות ובכתיבה.. שהכל ממלא אותך ויש לך המון פעילויות לחיות עבורם

    1. כנראה ששום דבר… לחכות שמשהו גדול יגיע.. כזה שממלא אותך כל כך עד שתהיי חיבת להוציא.
      מחזיקה לך אצבעות ומאחלת שיגיע במהירה :) תודה על תגובתך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות