בלילה שוב קיבלתי אומץ

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת המון על אומץ. מכירות את זה שכשיש משהו שיושב לכן חזק בתוך הלב פתאום נראה שבכל מקום יש לו אזכור.
אני יושבת עם ספל קפה של בוקר והשיר ברדיו נכתב בדיוק על זה. "בלילה שוב קיבלתי אומץ, לקום למרוד במשהו / לבוא חזק מתוך החושך, לעשות את השינוי" (שלמה ארצי. אושר אקספרס. כאילו שקשה לגרום לי לבכות).
אני עוצמת את העיניים וחושבת על אומץ. מדמיינת מולי את קלף האומץ של אושו. פרח בר קטן, מוקף בהילת השמש, פורח מתוך האדמה הסלעית. הפרח לא התחיל כפרח, הוא היה בטוח בתוך קליפתו הקשה של הזרע, הוא יכול היה לבחור להישאר שם שנים. אבל גם כשהיה רק ליבה, משהו בתוכו ידע שהוא פרח. הדרך לא בטוחה, היא משתנה ללא התראה ויש סכנות, אבל הוא ממשיך כמו מחלום, מתוך ידיעת הפוטנציאל שלו להיות פרח.
כשהייתי ילדה לא ידעתי שצריך אומץ כדי לגדול ולהיות מי שאני באמת. כששאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה פשוט עניתי – אמנית. קצר ולעניין. כשטיפה גדלתי פשוט התחלתי ללכת בדרך, קודם חוגים ובהמשך במגמה בתיכון. זה נראה לי כל כך פשוט. המשכתי ללכת והלב ידע לאן אבל עדיין משהו היה חסר. כבר הכרתי את עצמי די טוב ורציתי לעשות משהו שאני באמת מאמינה בו. עכשיו נותר רק המכשול הקטן של למצוא את המשהו הזה. ה'משהו' שהופך עבודה לייעוד.

יום אחד היה יום מאושר, הייתי בת עשרים וקצת ופתאום הכל היה ברור לי. פתאום הייתה לי מטרה. פתאום ידעתי לאן ללכת. הרבה לפני שהפכתי לאמא, אמא שלי לימדה אותי שאם אתה מאמין בדרך זה לא משנה שאף אחד לא צעד בה קודם. היא תמיד עודדה אותי להתחיל לצעוד (וכל יום אני מודה לה). אז למדתי. למדתי עיצוב פנים ואז למדתי פנג שואי כי ידעתי בלב וידעתי בראש וידעתי בכל רמ"ח איברי- אם הבית הוא הגוף, אז האנשים בתוכו הם הנפש. ידעתי שאני כאן כדי לחבר בין בתים לאנשים ולגרום להם להיות כל מה שהם רוצים ויכולים (לממש את הפוטנציאל שלהם, כמו שאומרים המורים).
מאז שהתחלתי ללכת כל בוקר אני בוחרת מחדש. בבקרים של גיל שלושים+ ילד כבר צריך קצת יותר אומץ כדי להפוך חלומות למציאות. יש בקרים שקל לעשות בהם את הבחירה להיות מאושר. בבקרים שיותר קשה לי אני פשוט משתדלת לייצר תנועה קדימה. אפילו אם היום המטרה שלי היא רק צעד אחד לכיוון המטרה, אני צועדת אותו.
אני נזכרת בפעם הראשונה שלירי עזב את השולחן הנמוך בסלון ועשה 3 צעדים לבד לבד ומחייכת לעצמי. אני יודעת בליבי שכשאהיה גדולה ארגיש גאה בעצמי ואני מאושרת.
יש משהו כל כך קסום בבוקר. יש שמש שבוחרת להאיר כל יום, והבוקר קל לי להיות מאושרת.

אודות מיקה אלטר

נשואה ליניב ואימא של לירי (שלמען הסר ספק, מדובר בבן קסום במיוחד). מעצבת פנים וסטייליסטית לבית עפ"י תורת הפנג שואי, MikMik Design - עיצוב שמזמין אושר. אוהבת במיוחד רגעים קטנים כאלה שהכול בדיוק מושלם בהם, למשל לשכב על הדשא כשבעלי והילד רצים סביבי והצבע של השמיכה מתאים בדיוק לפרחים מאחורי וללק על הציפורניים ברגליים.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

8 תגובות

  1. הדס
    מקסים. תודה

    מקסים. תודה

  2. טל גנוסר
    מעניין לקרוא את שלבי האומץ. מחכה לטור הבא שלך. אהבתי.

    מעניין לקרוא את שלבי האומץ. מחכה לטור הבא שלך. אהבתי.

  3. סיגל רום
    בודד בודד אך כמו כולנו

    בודד בודד אך כמו כולנו

  4. ליהי כהן
    תמונה עוצמתית

    תמונה עוצמתית

  5. נעמי בן עטר
    מיקה איזו מרגשת את. פרטת לי על מיתר מאוד עדין אבל מאוד חשוב הבוקר. תודה!!

    מיקה איזו מרגשת את. פרטת לי על מיתר מאוד עדין אבל מאוד חשוב הבוקר. תודה!!

  6. ליאת אוטמזגין
    לירי עשה צעדי ענק בשביל עצמו. זוכרת גם את הרגע הזה אצלינו

    לירי עשה צעדי ענק בשביל עצמו. זוכרת גם את הרגע הזה אצלינו

  7. דנה גיל
    איזה שיר מקסים. הוא מתיישב בדיוק עם המילים שלך

    איזה שיר מקסים. הוא מתיישב בדיוק עם המילים שלך

  8. גלית ענתבי
    מקסים!!

    מקסים!!

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק