התחננתי לאלוהים "תשמור על אחי הקטן"

שמונה שנים עברו ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול .
24 שיחות שלא נענו, והשיחה ה 25 העירה אותי לפני עלות השחר. אבא על הקו , מבשר לי שאחי הקטן עבר תאונה ומבקש שאאסוף את אחיותיי ונגיע לבית החולים.
כמה דקות מנסה להבין מה קורה, שוטפת פנים, בוכה ויוצאת לדרך.
במסדרונות בית החולים עוד מצחקקת עם אחיותיי על זה שבטח עוד רגע ניכנס לחדר והוא ישב לו שם עם גבס וכמה חבלות ויחייך את חיוך הגו'קר המהמם שלו.
אבל לא, חיוך לא היה שם, וגם לא גבס או חבלות. רק זוג הורים בחדר המתנה שלא מאפשרים להם לראות את הילד שלהם והם שבורים לחתיכות קטנות .
אחרי כמה זמן הסכימו שנראה אותו למשך דקה מדודה, הלבישו אותנו בחלוק, כפפות וכיסוי לפה כמו של הרופאים בחדרי ניתוח. הוא שכב שם על המיטה נקי מכל חבלה, יפה וחסון, טהור כמו מלאך עם עיניים עצומות ורק צינורות מחוברים לגופו מנסים להשתלט על מערכת שכמעט קורסת.

לקחתי נשימה ארוכה והתחננתי לאלוהים שישמור לי על אחי הקטן.
ואז הכניסו אותנו לחדר הבשורות ואמרו לנו שהוא עבר פגיעת ראש קשה, כזאת שאם יצא ממנה זה יוגדר כנס. מצבו אנוש הם אמרו. וכולנו, שש נפשות, התמוטטנו על הרצפה.

עברו מאז שבועיים ארוכים במחלקת טיפול נמרץ, לא עזבנו לרגע אחד את מיטתו, ישנו על כסאות במסדרון, בכינו יום וליל. אמא ואבא קרסו, מעולם לא ראיתי אותם כך.
ימים קשים המשיכו לעבור וגם לילות קריטיים למצבו , העברנו אותם אחד עם השני עם הרבה אהבה, חיבוקים ושיחות על החיים, החזקנו אחד את השני כדי שלא ניפול וניסינו להבין ולהכיל את המצב . התפללנו חזק ליד המיטה שלו בכל רגע נתון והתחננו לסימן חיים.

לסיפור הזה יש סוף טוב, כי אחרי שבועיים זה קרה, אחי התעורר והחל להגיב. הנס שדיברו עליו ביום הראשון התחולל. ידענו שהדרך עוד ארוכה אבל זה בכלל לא היה אכפת לנו, הוא התעורר לחיים. והאמת היא שלרגע אחד לא הסכמנו להאמין במשהו אחר, מבחינתנו לא הייתה דרך אחרת לסיים את הסיפור הזה.
התקופה הזאת, בה לראשונה בחיי הרגשתי את נשימתי נעתקת מפחד ועצב, לימדה אותי על חוזקה של משפחה. על מסירות, נאמנות, תמיכה, אהבה.
כשעברנו את חלקה הקשה של התקופה קיבלתי החלטה שאעשה כל מה שניתן שגם התא המשפחתי שלי יהיה כזה. שגם התא המשפחתי הפרטי שלי יהיה כמו זה שאני גדלתי בתוכו, כי מסתבר שאין. אין כוח גדול מזה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

25 תגובות

  1. קראתי וחשבתי שאני קוראת את הסיפור של עצמי ,בדיוק עכשיו ערב תישעה באב ליפני 18 שנה זה קרה לאחי הקטן כשהיה הולך רגל ופגעה בו מכונית ומצבו הוגדר אנוש ולאחר 8 חודשים בקומה והרבה תפילות התעורר אחי שלב אחר שלב ושיקום בבית לוינשטיין חזר אחי לתיפקוד חלקי (קצין גולני, ורקדן מדהים)
    אבל היום הוא חובק 6 ילדים יפים וחכמים שאוהבים ותומכים בו ,,,הוא נכה 100 אחוז..ובזמנים קשים שכאלה צריך רק משפחה מלוכדת ואוהבת כדי לישרוד

  2. ואם זו פעם ראשונה שאת כותבת על זה אחרי 8 שנים, אז מצוין לך.. ניקית את זה החוצה.. שיחררת את זה החוצה מהמערכת שלך

  3. המשפחה זה הכי חשוב וזה תמיד תמיד מעל לכל. מאחלת לכם המון בריאות ושמחה ביחד ורק בשורות טובות כל החיים

  4. תודה לאל תודה לאל תודה לאל תודה לאל! ותודה ששיתפת בחוויה כזאת אישית

  5. הייתי שם באותו מקום, עם גיסתי, שעברה תאונת דרכים קשה לפני 4 שנים וגם שכבה מונשמת בטיפול נמרץ .. סוף טוב הכל טוב. שיהיו לנו רק בשורות טובות תמיד

  6. הלב שלי חלש ..אני לא מפסיקה לבכות כאן רק מלדמיין את הסיטואציות הנוראיות האלו

  7. איזה מילים חזקות ומרגשות!! תודה שהכנסת אותנו למקום כל כך אישי שלכם כמשפחה

  8. הכי הכי ריגשת. זה הזכיר לי את הסרט איים אבודים. חוזקה של המשפחה מול הקשיים שהחיים מעמידים לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות