בגן העדן של ילדות

יש לי זכרון פנומנאלי לשמות ופרצופים. אני מזהה אנשים שלא פגשתי שנים ארוכות, גם כאלה שעברו מהפך ויזואלי קיצוני, ואני נהנית מפליאתם מעצם הזיהוי שלי, כמעט כמו ההנאה האישית שלי, כשהם מציינים שלא השתניתי כלל. אבל בכל שאר התחומים, אין לי זיכרון בלירה.
במשך תקופה ארוכה האשמתי את ילדיי שהם שתו לי את כל הבי-12, אבל אחרי שנים של הכחשה, למדתי להפנים ואף לחיות בשלום עם העובדה, שפשוט ניחנתי בזכרון מעופש.
חוץ מבית הילדות שלי.
את בית הילדות שלי אני זוכרת בחדות מפעימה, כאילו שרק אתמול שכבתי לישון על מיטת העץ עם הציפה הפרחונית, בחדר השינה הצבוע ורוד בהיר, בוהה באיורים על התיקרה שנוצרו מצלליות ענפי עצי האשוח מחוץ לחלון.

בית הילדות שלי

אני יכולה לצייר בדיוק מרשים את פריסת מבנה הבית, החל מחדר המדרגות בכניסה ועד לחצר האחורית שהכילה מגלשה צהובה, נדנדה ישנה וגדר ירוקה שהפרידה בין החצר שלנו לבין החצר של משפחת שטראוס. אני זוכרת היטב את מרקם השיש שלצידו ישבתי וטרפתי פנקייקס שאמא שלי הייתה אופה ביום שבת בבוקר, כמו את צחוקה כשאחי היה מוזג סירופ מייפל ישירות לתוך הפה כמו ברז מי שתייה. כשאני עוצמת את העיניים, אני יכולה להריח את הניחוח הלח של המרתף בו אני ואחיי שיחקנו מחבואים, וגם את הארומה של האח שהבעיר בחורפים הקרים של צפון אמריקה, בסלון שהיה מיועד אך ורק לאורחים. עד גיל 12, הבית הזה היה הארמון שלי, המקלט שלי, מקום המבטחים שלי, מרכז חיי. גרתי בהרבה מאד בתים מאז, אבל אף אחד מהם לא השאיר את חותמו על זכרוני ועל ליבי, כמו בית הילדות שלי. אף אחד מהם לא גדל יחד איתי.

אחת הדילמות מיני רבות בהן השקעתי מעל ומעבר מחשבה וכוחות נפשיים בעקבות הגירושין, היא כיצד הילדים שלי יתמודדו עם מעבר מבית המשפחה, לבתים נפרדים, אחד של אבא ואחד של אמא. לא יכולתי שלא להיות מודאגת מכך שהם ירגישו תלושים, כמו מי שלקחו מהם את הארמון שלהם, את המקלט שלהם, את מקום המבטחים שלהם, את מרכז חייהם. אני זוכרת לפני כמה שנים, קצת אחרי העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, כתבה בחדשות על ילדי המפתחות. אותם ילדים שהגיעו לבית ספר כבר מכיתה א`, עם שרוך סביב הצוואר שעליו תלוי מפתח לבית. ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, האם הילדים שלי שייכים לגלגול הבא של ילדי המפתחות"? אולי ילדי התיקים? ילדים שנמצאים בתנועה מתמדת עם תיקים של בגדים וחפצים אישיים על הגב.. מאמא לאבא, מאבא לאמא, וחוזר חלילה. אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה עוד הם סוחבים בתוך אותם תיקים מלבד פריטים מוחשיים, שמכבידים על כתפיהם הקטנות, וכמה חזק הם נאחזים בהם על מנת שלא להרגיש תלושים מקרקע יציבה?

בתים נפרדים. אחד של אבא ואחד של אמא

את חג הפסח האחרון שלנו כמשפחה 'קונבנציונאלית' חגגנו אצל חמותי, כמו משפחה `רגילה`, בפעם האחרונה. היום, הילדים שלי מתרגלים חגים "כפולים", פעם עם אמא, פעם עם אבא. פסיכולוגים גדולים ומוכרים טוענים שעדיף לילדים להיות מבית שהתפרק, מאשר לחיות בתוך בית מפורק. ההגיון הבריא שלי מסכים איתם הסכמה מוחלטת, אבל כשאני מדמיינת את עצמי ליד שולחן הסדר בבית הוריי ללא ילדיי, אני מרגישה תלושה בעצמי. ובכל זאת, בזכות השקט הנפשי שמלווה אותי בשאר ימות השנה, אני יודעת שזה סכום זעום לשלם בעד התמורה. אני שלווה. אני אמא שלווה. ובקשר לילדיי, כל שאני יכולה לעשות הוא לאהוב אותם הרבה. בקול. לעזור להם למצוא את הדרך שלהם לנטוע שורשים יציבים, לצבור זכרונות חדשים, ולהרגיש שלמים. ולקוות שעבור המחיר ששילמתי, עם או בלי תלושים, יצאתי ברווח נקי נקי.

אודות שירעד שליט

אמא ל-3 ילדים, בנזוג ועסק עצמאי אחד. תושבת הוד השרון, מעצבת גרפית במקצוע וסינדרלה במהות, שמצאה את הנסיך שלה בפרק ב' (של החיים, לא של האגדה). מאמינה שמוסיקה אינה תחביב אלה דרך חיים ושאין דבר כזה ילד מכוער, יש קוף יפה. ניתן לכנות אותי אמא אינטנסיבית, אך אני מעדיפה לקרוא לחיבור ביני לבין יורשי העצר, אהבה ממבט ראשון.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק