אמא, בואי! אני שמרתי עליה אבל היא נדרסה

יום חמישי 23/6/1994 שעה 14.00. יושבת במשרד רגע לפני סיום שבוע עבודה ופתאום מגיע טלפון מגיסי, שמעולם לא דיברנו בטלפון לפני כן, ולשמע קולו צנחה בטני.
הדס, לדלית הייתה תאונת דרכים ליד החנות של רוזי, המצב שלה לא ברור. רק ידוע שהוא קשה. תגיעי לביה"ח.
מצאתי עצמי חושבת האם הטלפון הזה אמיתי? האם אני בהזיה? זה לא קורה לאנשים כמוני זה תמיד קורה למישהו אחר רחוק, רחוק ממני ומחיי. ורגע אחרי מצאתי עצמי רועדת, עוברות בגופי צמרמורות ובראש רצות מיליון מחשבות ובעיקר חוסר הבנה עמוק של העתיד לבוא.
הגעתי ומצאתי עשרות אנשים עומדים במבטים קשים, עצובים ואף אחד לא מדבר איתי ולא מביט לי בעיניים. בתוך כל האנשים אני מזהה את עמית בתי השנייה והיא רצה אליי, נופלת בזרועותיי ופורצת בבכי מר. אמא דלית נדרסה, שמרתי עליה אבל היא נדרסה. ונשכבה על המדרכה בדיוק בצורה שבה דלית נפלה על הכביש אחרי שפגעה בה המכונית.
אני מחבקת את עמית מנותקת לגמרי מהמתרחש ובתחושה חזקה של חלום בלהות שעוד רגע אתעורר ממנו. במקביל אני שומעת את עמית (בת 7) מספרת לי מבעד לבכי ההיסטרי מה קרה ואנשים שאיני יודעת מי הם לקחו אותי והכניסו אותי לרכב של חברה ונסענו לתל השומר. ירדתי מהרכב והתחלתי לצעוד עם חברותיי לעבר מיון החירום ואני רואה מולי חובש הולך ואוחז בידו תיק בית ספר ושקית עם סנדלים מלאות דם ומכנסיים קרועים וגזורים ומתוך הטשטוש הנוראי שאני נמצאת בו אני מזהה את התיק והסנדלים ואני אומרת לחברה שלי זה של דלית. הוא זיהה אותי מרחוק כנראה לפי הצבע האפור של פני או הרעד של גופי או לפי מבט העיניים המפוחד ואחוז האימה שלי. הוא עצר נתן לי את התיק והשקית ואמר לי עשינו כל מה שיכולנו עכשיו מנתחים אותה. הוא המשיך בדרכו וגם אני. נכנסתי למיון וראיתי כמות מטורפת של רופאים ואחיות שרצים נכנסים ויוצאים מבעד לדלתות חדרי ההלם והטראומה והבנתי שזה קשור לדלית.
בהליכה סהרורית התקדמתי ופגשתי אותי עו"ס שאמרה לי במקרים כאלה אני מלווה את המשפחה ולכן אשאר איתך.
שאלתי אותה איזה מקרים? היא ענתה לי, כאלו, של פגיעות ראש מאוד קשות ואני ממשיכה איזה מקרים לא רוצה שתהיי פה בבקשה תלכי.
היא מתעקשת להישאר ושוב מסבירה שבמצבי אסון חייבת להיות עו"ס עם המשפחה ואני שואלת אותה איזה אסון? למי קרה אסון? והיא נצמדת ולא מרפה.
אמרתי לחברה שלי תעיפי אותה או שאני אעיף אותה ואחרי 7 שנות הפסקת עישון בקשתי סיגריה. יצאתי החוצה הדלקתי סיגריה והרגשתי איך עולמי מתמוטט עלי וחיי לעולם לא יהיו אותו דבר שוב. אני לא יודעת כלום על מצבה של דלית, מה קורה איתה? האם היא בחיים? אף אחד לא בא לדבר איתי ועם בעלי (אז עוד הייתי נשואה) ולאט לאט חדר המיון מתמלא בכל האנשים שאי פעם הכרתי. אני כמו צופה מהצד מנותקת אך לגמרי נוכחת מתבוננת במחזה הכל כך סוריאליסטי הזה ועדיין לא באמת מבינה את המצב לאשורו. השעות נוקפות ומתארכות ועוד ועוד אנשים מגיעים מהשכונה הקטנה והקהילתית בה גרנו, מנהלת בית הספר והמורות, וצוות של השרות הפסיכולוגי עומד ומתייעץ מה לעשות, ואיך לדבר עם הילדים בבית הספר.

אני ובעלי יושבים עם האנשים הקרובים אלינו ופתאום אני נזכרת שלא הודעתי להורים שלי שגרים בדרום, ליד באר שבע. וצריך להגיד להם משהו אבל מה אומרים? כל אותן שעות אני מבקשת לדבר עם מישהו מהרופאים כדי לדעת מה עם דלית ואין עם מי. הם רצים, מסתובבים, נכנסים ויוצאים. השעה קרוב ל 23.00 בלילה ואז יוצא הרופא הראשון ובמבט נפול, תשוש ועצוב קורא לנו לחדר קטן שיש בו שולחן משרדי וכסאות. אני שואלת את עצמי האם זה החדר שבו יבשרו לי את הנורא מכל ובאותה נשימה ומחשבה אני יודעת שדלית שלי בחיים ותישאר בחיים. לאט לאט התמלא החדר הקטן הזה בהמון רופאים מכל מיני סוגים וכולם אומרים לי את אותו הדבר – לדלית הייתה תאונת דרכים עם פגיעת ראש קשה מאוד. הוכנס לה נקז למוח כדי לנקז את הנוזלים ושלא ותיווצר בצקת, היא חסרת הכרה אבל גם מרדימים ומקררים אותה כדי להשהות פעילות מוחית עד למינימום כדי שלא יווצר עוד נזק מעבר למה שכבר קרה. יש לה שבר רציני בפמור רגל שמאל היא נותחה, הוכנסו ברגים וכרגע הרגל מגובסת ותלויה על עמוד ברזל למתיחה, יש המון פגיעות פנימיות ודימומים קטנים אבל זה יהיה בסדר. יד שמאל שלה מקופלת ולא בטוח שתוכל ליישר אותה מהספסטיות שנמצאת בה. היא מונשמת ומורדמת. 24 השעות הקרובות יהיו קריטיות ואין לדעת אם תשרוד אותן. בפגיעת ראש כזו גם אם היא אי פעם תתעורר היא תהייה בכזה פיגור שאי אפשר יהיה לקרוא לה אדם.
ברגע זה הרגשתי איך כל גופי נדרך לפעולה ומשהו פנימי מאוד עמוק בי בחר בלהילחם וכל כולי יודעת בוודאות שדלית תחיה. דלית תחיה ותדליק את הנרות ביום הולדתה ה 8.
ידעתי שיהיו פגיעות אבל היה לי ברור שהיא תזהה אותי ותדבר. אמרתי לרופאים שאני לא רוצה לשמוע כלום יותר אני רק רוצה לראות את הילדה שלי ולחבק אותה. הם התעקשו שאני חייבת להקשיב להם ולהיות מוכנה להכל ולא לחיות באשליה. אני המשכתי בשלי והתעקשתי שדלית תתעורר ותזהה ותדע שאני אמא שלה.
הרופאים אמרו לי שעדיין מנתחים אותה ואחר כך יעבירו אותה לטיפול נמרץ ילדים ואז הם יצטרכו לקבל אותה שם ורק אחרי זה אוכל לראות אותה. אמרתי להם שזה לא יקרה ואני עכשיו רוצה לראות את דלית שלי. הילדה שלי ששלחתי אותה בבוקר לבית הספר ועכשיו אני לא יודעת אפילו איפה היא. הרשו לי ללוות אותה לטיפול נמרץ. ראיתי 2 אחיות ושלושה רופאים יוצאים עם מיטה גדולה ועליה שוכבת ילדה קטנה וידעתי שזו דלית הלכתי לקראתה וראיתי אותה מגולחת בחצי ראש. דלית שלי עם השיער המהמם עד הטוסיק, כל הגוף בגבס ושתי הידיים מלאות במחטים וחוטים שמחוברים לשקיות ועמודים ומכשירים למיניהם ואני מנסה למצוא מקום אחד פנוי בזרועות שלה כדי שתרגיש אותי ואני לא מוצאת, אני מזיזה טיפה בעדינות ומלטפת את היד שלה עם אצבע אחת כי רק לה יש מקום. היא שוכבת בעיניים עצומות יפה כל כך כמו מלאכית שלווה בניגוד כל כך חזק למציאות החדשה שלה. הם רצים ואני אחריהם ועולים ויורדים במעליות ואני בקושי מזהה איפה אני, אני רק מנסה להדביק את קצב ההליכה המהיר שלהם ואז מגיעים לטיפול נמרץ ילדים ושוב נטרקות עלי ובפני הדלתות. ואני נכנסת שוב למצב המתנה אינסופי. מסדרון טיפול נמרץ התמלא באנשי השכונה שבאים לנחם, לחבק, לגמגם במילים לא ברורות כי אף אחד הרי לא יודע מה לומר במצב כזה ואני רק רוצה שיניחו לי, אני רק רוצה לחבק את דלית שלי ולקחת אותה הביתה. כעבור כשעה שוב נפתחות הדלתות ואני רואה שמוציאים אותה אני שואלת מה קורה ומסבירים לי שילד עם פגיעות פנימיות אסור שיהיה מגובס בכל הגוף וחייבים להוריד את הגבס ושוב לחדר ניתוח.
אני מתיישבת על המדרגות ומרגישה את הבחילה מטפסת ועולה ממעמקי הקיבה שלי אל הגרון ורוצה לצאת החוצה. אני לא נותנת לה ודוחפת אותה חזרה. דלית חוזרת ואז שוב המתנה עד שיקבלו אותה ינתקו חוטים ומכשירים ויחברו אותם מחדש לעמודים ומכונות חדשות. איני יודעת מה השעה בכלל אני נעה כאוטומט מצב שילווה אותי לפחות עשר שנים וסוף סוף אני יכולה להיכנס ולראות אותה. תלבשי חלוק לבן, שימי מסכה על הפנים, רחצי ידיים ורק אז תיגשי אליה. אני ניגשת ושואלת את עצמי מי זו הילדה הזו ששוכבת כאן, זו לא דלית שלי היפה והשמחה. זו ילדה אחרת ואני לא ממש מזהה אותה כולה חבולה ופצועה ואני אפילו לא יכולה לחבק אותה לגמרי כי אסור להזיז אותה.
ואז ניגשת אלי אחת האחיות ואומרת לי הדס את נראית לי אישה חזקה מאוד ולכן אומר לך את הדבר שהכי יעזור לך להתמודד עם המצב.
אני שואלת מה?
והיא אומרת לי תשכחי כל מה שהיה כי הוא לעולם לא יהיה יותר, תיפרדי מהחיים הישנים שלך ותתכונני לחיים החדשים שלך., זו הדרך היחידה שתוכלי לעזור לדלית, לבת השנייה שלך ולעצמך.
חשבתי לעצמי שמצד אחד יש המון הגיון במה שהיא אומרת אבל מצד שני מה זה החיים הישנים שלי בסך הכול עברו כמה שעות איך זה כבר הפך להיות חיים ישנים?
היא מחבקת אותי ואומרת לי הדס אני יודעת שאת מסוגלת לזה. באותו הרגע ידעתי את מה שהרגשתי כבר בחדר הרופאים שדלית תתעורר ותהיה הכי בסדר שתוכל להיות ולזה אני הולכת להקדיש את כל שנות חיי.

וכך החל מסע החיים החדשים שלי.

עברו 24 שעות בהן פעמיים היא כמעט נפרדה מהעולם ובכל זאת חזרה, ועברו 48 שעות ועברו 72 שעות עד שיצאה הבשורה שדלית יצאה מכלל סכנת חיים והיא יציבה. שבועיים עברו והוחלט לנסות לנתק אותה ממכונת ההחייאה ולראות האם היא מסוגלת לנשום בכוחות עצמה. זה היה יום שישי שעת בין ערביים הרופאים מנתקים אותה ממכונת ההחייאה ודלית לא מצליחה לנשום בכוחות עצמה ומובהלת לחדר ניתוח לניתוח הכנסת טרכאוסטומיה ושוב אני נמצאת בחדר ההמתנה מול דלתות חדר הניתוח ומתפללת ומאמינה בכוחה של דלית לעבור ולשרוד גם את האירוע הזה. יוצא רופא צעיר ואומר לי שהניתוח עבר בשלום והכול הלך כמתוכנן והיא מועברת חזרה לטיפול נמרץ. הימים עוברים והשגרה החדשה הופכת להיות החיים. אני מוצאת עצמי קמה בבוקר מתלבשת שולחת את עמית לקייטנה ונוסעת לבית החולים. מגיעה בדיוק בזמן לביקור רופאים והם כבר יודעים שאני חייבת לדעת כל דבר כדי שאבין מה קרה לה בדיוק ואוכל לעזור לה. הם קראו לי אשת הברזל כי לא בכיתי בכלל, תפקדתי בצורה מושלמת, הבנתי כל דבר שנאמר לי ושאלתי המון שאלות. היו לפעמים פעמים שהסתכלתי החוצה ושאלתי את עצמי לאן הולכים כל האנשים האלה? מה יש שם בחוץ? הרי כל עולמי היה בבית החולים. עמית שלי המדהימה בקשה לראות את אחותה התאומה, נאמר לי שזה לא מקובל להכניס ילדים לטיפול נמרץ כי זה מאוד מפחיד. אמרתי להם שאין דבר יותר מפחיד מזה שעמית ראתה את אחותה נדרסת למול עיניה והיא חייבת לדעת האם היא חיה או מתה. ילד לא מבין מה זה חוסר הכרה היא חייבת לגעת ולדבר אליה. לא ויתרתי עד שאמרו לי שאם אשיג אישור של פסיכולוג היא תיכנס. התקשרתי לפסיכולוגית ידידת המשפחה והיא בדקה את עמית ונתנה אישור להכניס אותה. כשעמית נכנסה היא לא ראתה בכלל את הצינורות והחוטים והמכשירים היא הישירה מבט אל אחותה ואמרה לי אמא היא נשארה יפה בדיוק כמו שהייתה.
כעבור כמה שבועות דלית הועברה למחלקת שיקום והחל פרק נוסף במסע. שגרת החיים הייתה ברורה מאוד כל היום בבית החולים ואחה"צ חוזרת לקבל את עמית ואז חזרה לבית החולים. כשהסתיימה הקייטנה עמית נסעה להורי בקיבוץ כדי להיות קצת מחוץ לבית החולים ומחוץ לחיים החדשים גם שלה. ברגע אחד היא הפסיקה להיות ילדה והפכה למבוגרת ואני זוכרת עד כמה זה העציב אותי הרגע הזה.
יש המון סימנים מבלבלים למחוסרי הכרה, הם ממצמצים ולרגע הרגשתי מאושרת כי הנה היא מתעוררת אבל לא זה רפלקס, היא פקחה עיניים איזה אושר זהו הנס קרה אבל לא היא עדיין חסרת הכרה. אני יושבת איתה, עולה למיטה שלה פושטת את החולצה שלי ומחבקת אותה נואשות ונותנת לה להריח אותי את אימא שלה אולי זה יעזור, הקלטנו את ילדי הכיתה שלה ושמנו לה אוזניות כדי שתשמע קולות מוכרים. הבאנו לה את כל הבובות, הספרים והצעצועים שלה כדי שתהיה בסביבה מוכרת במקום מנוכר. דיברתי איתה ואליה, שרתי לה, צחקתי איתה, סיפרתי לה את הסיפורים שאהבה והיא לא מתעוררת. הרופאים והצוות מסביב אומרים לי הדס את חייבת להתארגן ולחפש לה מוסד שבו תהיה כי לא בטוח שהיא אי פעם תתעורר ואני בשלי שומעת וממשיכה באמונה חזקה שהיא תתעורר ותזהה אותי. התקשורת היחידה איתה היא דרך המוניטור, אם הוא משתולל אני יודעת שהיא מרגישה ובעיקר כשעמית מגיעה ומספרת לה על כל מה שקורה המוניטור היה משתולל, הצוות כבר ידע מתי עמית מגיעה וכולם היו מתקבצים בחדר של דלית לראות את הפלא, הקשר הזה של תאומות שמחוברות דרך הרחם. בלילות הייתי יושבת וקוראת חומר בנוירולוגיה כדי להבין מה קרה לה כי ידעתי שהדרך היחידה שאוכל לעזור לה זה אם אבין את מהות הפגיעות שלה.
יום שישי אחד בבוקר הטלפון מצלצל בבית ואני מרימה אותו ובקו השני בעלי (הוא נשאר בבית החולים בלילות ואני הייתי בימים) ואני אומרת לו נכון שדלית התעוררה? והוא אומר לי איך ידעת? ואני אומרת לו הרגשתי. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה.
נסעתי מהר לבית החולים וכשהגעתי היא לחשה אמא.
זה היה הרגע הכי מאושר בחיי. הרגע בו היא זיהתה אותי וגם דיברה. והיא גם זיהתה את כולם.
לאט לאט בתהליך שיקום ארוך ואיטי דלית למדה הכול מחדש.
בעוצמות שאיני יכולה לתאר במילים, בהתמדה אינסופית דלית לא מוותרת ונלחמת על גופה ועל איכות חייה. בטיפולים קשים וכואבים היא לאט לאט בונה את גופה מחדש ומחזקת אותו יום אחר יום. וכך שנה אחר שנה היא ממשיכה ולא מוותרת אפילו על טיפול אחד. כמה כוח יש בילדה כל כך מופלאה.
הימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים והחודשים הפכו לשנה. שנה בה החיים שלנו היו בבית החולים, בימים ובלילות בשבתות ובחגים.
כעבור שנה של שיקום הגיעה ההודעה שדלית משתחררת ותמשיך במרפאת השיקום יום יום. מצאתי עצמי בשלב חדש במסע הזה בו אני צריכה לארגן ולהפוך את ביתי למחלקת שיקום ולמצוא אנשים שיטפלו בה כי היא צריכה שיקום רב מערכתי. גרנו בדירה בקומה שנייה ללא מעלית והיה צורך לעבור לדירת קרקע כי דלית בכסא גלגלים. מטפלים נכנסו ויצאו מביתי לאורך כל שעות היום והערב. מהרגע שהתעוררה בבוקר עברה טיפולים מכל הסוגים: ריפוי בדיבור, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, שחיה טיפולית, רכיבת סוסים טיפולית, ריפוי באומנות, לימודים רגילים והיום היה מתוכנן לפי דקות טיפול מתחיל וטיפול מסתיים ואני איתה בכל מקום.
שנה אחרי שנה השיקום של דלית ממשיך בצורה אינטנסיבית כדי להביא אותה למקום הכי טוב שהפגיעה שלה מאפשרת. בדרך יש מאבקים עם כל גוף במדינה. שום שלב של הדרך לא עבר בקלות ותמיד לווה במלחמה שלי על איכות חייה וזכויותיה של דלית .
התרגלנו שוב לשגרה חדשה בה חיי היום יום משולבים עם תהליכי השיקום הפיזי ולאט לאט עברה מכסא גלגלים שהייתה קשורה אליו לכסא גלגלים רגיל ולהליכון עם גלגלים ולהליכון רגיל ובסופו של דבר הלכה בכוחות עצמה, גוררת רגל אבל רואה את העולם מגובה עיניים.
הידיים חזרו לתפקד אבל נשאר רעד בפלג גוף ימין, היא מדברת בדיבור איטי אבל מבטאת את רגשותיה ומחשבותיה באופן מלא. היא סיימה בי"ס יסודי רגיל עם עזרה צמודה ועברה לתיכון לילדים עם לקויות למידה ושם סיימה עם תעודת בגרות. היא התנדבה לשרות לאומי מלא בקופת חולים כללית. היא למדה רפלקסולוגיה במכללת מהות והיא מציירת ושייכת לאיגוד הציירים והפסלים של ר"ג וגבעתיים. הציורים שלה נמכרים כי יש בהם את הנשמה שלה הכל כך מיוחדת והם חזקים ומלאי רגש.
סיפרתי בהתחלה שדלית שהיא אחד הניסים שמסתובבים כאן על כדור הארץ וכנגד כל הסיכויים והדיאגנוזות הרפואיות היא הצלחה גדולה שאין מילים לתאר אותה.היא תמיד עושה כמיטב יכולתה במסגרת הפגיעות הפיזיות והקוגניטיביות שלה.
אני תמיד אומרת שאנחנו שלישייה מנצחת של גיבורות של החיים כל אחת בדרכה עברה מסע כל כך קשה עם עצמה ועם משפחתה ועדיין עוברת ולאט לאט הצלחנו לבנות יחידה משפחתית שמחה, חזקה, מאוחדת ומאוד אינטימית. ולהגדיר את התא המשפחתי שלנו מחדש וממנו לצאת אל חייה האישיים.
השאלות הן רבות אבל הרפיתי מהן כי הבנתי שלעולם לא אקבל תשובות על רבות מהן ושאת האנרגיה שלי אני רוצה לנתב לבניית חיים ולהתמקדות בעיקר שזה בנותיי. רגעי המשבר והעייפות והשחיקה קיימים ונמצאים בחיי כל הזמן ואני למדתי ולומדת לנוע בין רגעי השפל והגאות של חיי.
אני עברתי לאורך השנים ממצב של מלחמה למצב מאבק ואחר כך למצב בו למדתי לעצור לרגע ולהתמודד עם רגשותיי ועם מה שקרה לי כאישה, כאימא וכאדם, רק כעבור 6 שנים הרשיתי לעצמי לבכות, פחדתי וחששתי לבכות כי ידעתי שאם אתחיל לא אוכל להפסיק. הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיי אבל הוא לא חיי.
תהליך השיקום ממשיך וימשך כל חייה כדי לשמר את ההישגים המופלאים שלה.
הבחירה אינה מובנת מאליה וקל מאוד לוותר ולנטוש דבר שמעולם לא עלה בדעתי גם ברגעי המשבר הקשים ביותר שלי. אני נאחזת בחיים ובאנרגיית החיים שלי ושל בנותיי וקמה כל בוקר וחושבת איך לעשות את חיינו טובים ואיכותיים יותר.
הסיפור שלנו הוא סיפור של הצלחה, של ניצחון הגוף והרוח, ניצחון האמונה וההתמדה ועוצמת הנחישות, ניצחון החיים.

אודות הדס יוספוביץ'

בת 57, אמא לדלית ועמית התאומות וסבתא לנועה. שותפה בקבוצות תכלס לקידום ניהול ושיווק נשים עצמאיות. מאמנת אישית ועסקית לנשים עצמאיות, מנחת קבוצות וסדנאות להתפתחות אישית ועסקית, ומאמינה גדולה בכוחן של נשים

השאירי תגובה לאירית דנה כהן בטל תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

36 תגובות

  1. רחל ממון
    מעורר השראה, שתבורכו בכל מכל כל. רק אמונה והתמדה יכלו לצור את התוצאה המעולה שיצרת. שולחת לך…

    מעורר השראה,
    שתבורכו בכל מכל כל.
    רק אמונה והתמדה יכלו לצור את התוצאה המעולה שיצרת.
    שולחת לך אור ואהבה

  2. wow
    wowwww! השארת אותי ללא מילים. מאחלת לך ימים טובים של אושר ושלווה (לך ולבנות ביתך)

    wowwww! השארת אותי ללא מילים. מאחלת לך ימים טובים של אושר ושלווה (לך ולבנות ביתך)

  3. ליאת
    הדס היקרה, השארת אותי ללא מילים רק עם דמעות, שאלות ופחדים. אני מעריצה את הכוח שלך ואת כוחן של שתי…

    הדס היקרה, השארת אותי ללא מילים רק עם דמעות, שאלות ופחדים. אני מעריצה את הכוח שלך ואת כוחן של שתי בנותייך ומאחלת לכן ימים, שבועות ושנים של אושר וצחוק ואהבה ובעיקר כוח. את אישה מדהימה שנותנת משמעות חדשה למילה אמא.
    שולחת לך שק של אנרגיות.

  4. ויקי בסון
    המילים מאבדות מערכן, זכות לחלוק את סיפור נצחון הרוח.

    המילים מאבדות מערכן,
    זכות לחלוק את סיפור נצחון הרוח.

  5. שרית
    מרגש מאד חזקי ואמצי

    מרגש מאד
    חזקי ואמצי

    • הדס אהובה, כמה תעצומות נפש. קראתי את מה שכתבת עצורת נשימה - את אישה אדירה ונדירה. אוהבת <3

      הדס אהובה, כמה תעצומות נפש. קראתי את מה שכתבת עצורת נשימה – את אישה אדירה ונדירה. אוהבת <3

  6. orly
    הדס היקרה, אני יושבת וקוראת את מה שעבר עלייך, ופשוט עם כל משפט יוצא לי שק ענק…

    הדס היקרה,

    אני יושבת וקוראת את מה שעבר עלייך, ופשוט עם כל משפט יוצא לי שק ענק של דמעות, את אשה מדהימה, עם כוח עצום ואני מאחלת לעצמי את מעט מהכוח שיש לך, אני יודעת שאנחנו נהיות לביאות ברגע שזה מגיע לילדים שלנו . אני חושבת שרק אפשר ללמוד מהכוח שלך ולקבל ממנו עוד כוח. האמת שאין לי מילים לתאר
    את היופי שך כאדם.
    על כל קושי שאת חווה אני מאחלת לך פי 10 רגעי אושר.
    קבלי חיבוק ענק מלא בהרבה אנרגיה ואהבה

    אורלי

  7. דנה
    הדס איזה מרגש פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא והלב נקרע... כל הכבוד לאומץ ליבך ולמה שאת עוברת ועברת..... חיזקי ואימצי…

    הדס איזה מרגש פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא והלב נקרע… כל הכבוד לאומץ ליבך ולמה שאת עוברת ועברת….. חיזקי ואימצי בכל צעד בחייך

  8. הדס
    נראה שהרבה צבעים היו בחייך, ובגוונים עזים. מאחלת לך מעכשיו בעיקר צבעים שמחים.

    נראה שהרבה צבעים היו בחייך, ובגוונים עזים. מאחלת לך מעכשיו בעיקר צבעים שמחים.

  9. יפה זנפט
    טוב מה אני אמורה להגיד עכשיו? לא יודעת אין לי מילים, מרגש, נוגע, כואב, רק לומר לדלית שהיא בת מזל…

    טוב מה אני אמורה להגיד עכשיו? לא יודעת אין לי מילים, מרגש, נוגע, כואב, רק לומר לדלית שהיא בת מזל , שיש לה אמא כמוך ,כתבת נפלא הדס, יודעת שמילים לא יעזרו פה הרבה , אז את מה שרוצה להגיד אומר בארבע עיניים כשניפגש בקרוב, ובינתיים חיבוקי חזק חזק ,לך לדלית, לעמית ולנועה המתוקה ,
    אוהבת אותך !

    • אורנה
      מרגש, עוצמתי, וכמה נכון משפט הסיום שלך: ניצחון הגוף והרוח, ניצחון האמונה וההתמדה ועוצמת הנחישות, ניצחון החיים!!!!

      מרגש, עוצמתי, וכמה נכון משפט הסיום שלך: ניצחון הגוף והרוח, ניצחון האמונה וההתמדה ועוצמת הנחישות, ניצחון החיים!!!!

  10. דניאלה
    אפשר לשלוח לך חיבוקים אוהבים? למרות שאני לא מכירה אותך..?

    אפשר לשלוח לך חיבוקים אוהבים? למרות שאני לא מכירה אותך..?

  11. איריס נגר
    אני רוצה לקרוא ממך עוד. ממש ככה. את אישיות ללמוד ממנה ולשאוב ממנה השראה

    אני רוצה לקרוא ממך עוד. ממש ככה. את אישיות ללמוד ממנה ולשאוב ממנה השראה

  12. יפעת
    אתם באמת גיבורות של החיים! זו ההגדרה הטובה ביותר

    אתם באמת גיבורות של החיים! זו ההגדרה הטובה ביותר

  13. רעות סולומון
    את כנראה אישה נפלאה ומקסימה וזכית בבנות מיוחדות מאוד

    את כנראה אישה נפלאה ומקסימה וזכית בבנות מיוחדות מאוד

  14. מיכל
    הלב שלי כואב שותת דם. כואב מאוד. אבל כןן ברור לי שניצחתן

    הלב שלי כואב שותת דם. כואב מאוד. אבל כןן ברור לי שניצחתן

  15. גליה רחמימי
    מרגשת כל כך!!!!

    מרגשת כל כך!!!!

  16. קתרין
    אני ללא מילים.. ..הסיפור שלך נותן פרופורציות. נותן שיעור מטורף באהבה. אני ללא מילים ... את אישה ללמוד ממנה

    אני ללא מילים.. ..הסיפור שלך נותן פרופורציות. נותן שיעור מטורף באהבה. אני ללא מילים … את אישה ללמוד ממנה

  17. חן אסאל רוזנטל
    שברת לי את הלב .... אני יודעת שה" "סוף" " שלכם טוב אבל איפפ, הלב שלי שבור לחתיכות קטנות

    שברת לי את הלב …. אני יודעת שה" "סוף" " שלכם טוב אבל איפפ, הלב שלי שבור לחתיכות קטנות

  18. שגית עזריה
    כמה כנות כמה חוזק כמה תעצומות!! אוווו איזה מסע !!!! אני מצדיעה לך

    כמה כנות כמה חוזק כמה תעצומות!! אוווו איזה מסע !!!! אני מצדיעה לך

  19. עמית יוספוביץ
    אמא שלי היקרה, המסע לכתוב את הסיפור שלך לא היה פשוט בכלל כשאני קראתי את אשר נולד ממעמקי הבטן והכאב…

    אמא שלי היקרה,
    המסע לכתוב את הסיפור שלך לא היה פשוט בכלל כשאני קראתי את אשר נולד ממעמקי הבטן והכאב הבנתי שקודם כל זה נולד מאהבה! אהבה לדלית אהבה שלך אליי ואהבה גדולה לחיים! אני גאה בך על כך שהצלחת לומר את המילים שאני אבקת איתם כבר שנים ולא מעיזה לומר,להוציא,לשתף. את הגיבורה שלי ותמיד תשארי! לא סתם התגובות אלייך כ"כ חזקות הם תאומות את החוזקות שיש בך. אוהבת עד אין סוף

  20. מישל דוידוב
    קרעת לי את הבטן ואת הלב :((

    קרעת לי את הבטן ואת הלב :((

  21. שלי מוזס
    קראתי פעמיים ואני לא מפסיקה לבכותת.. ....

    קראתי פעמיים ואני לא מפסיקה לבכותת.. ….

  22. אירית דנה כהן
    את ה דוגמה לאמא אדמה!!! תבורכו שלושתכן!

    את ה דוגמה לאמא אדמה!!! תבורכו שלושתכן!

  23. לריסה ג.
    כמה כוחות כמה אומץ.. אין לי כל כך מילים מרוב צמרמורות בגוףף

    כמה כוחות כמה אומץ.. אין לי כל כך מילים מרוב צמרמורות בגוףף

  24. כרמית קנובל
    הלב שלי דופק בטירוף מטורף ללא הפסקה.. יואוווו איזה סיפור אמיתי, חזק, חשוף וקשה

    הלב שלי דופק בטירוף מטורף ללא הפסקה.. יואוווו איזה סיפור אמיתי, חזק, חשוף וקשה

  25. שימרית חיים
    יש לי גוש בגרון וחיבוק ענק בלב בשבילך

    יש לי גוש בגרון וחיבוק ענק בלב בשבילך

  26. יונית וכסטל
    מרגש

    מרגש

  27. גלית ענתבי
    אני מכירה את המסע הזה... היטבת לתאר כל מחשבה ורגש. את(ן) בדרך הבריאה. תודה ששיתפת

    אני מכירה את המסע הזה… היטבת לתאר כל מחשבה ורגש. את(ן) בדרך הבריאה. תודה ששיתפת

  28. כרמית חיון
    שולחת לך חיבוק אמא

    שולחת לך חיבוק אמא

  29. קרן פנחס
    מכירה משפחות שהתפרקו מארועים שכאלה ואת באה ומנצחת את החיים. הרבה בריאות לכן.

    מכירה משפחות שהתפרקו מארועים שכאלה ואת באה ומנצחת את החיים. הרבה בריאות לכן.

  30. איילת נבו
    מרגש מעצים ומחזק לדעת שיש אמהות כמוך

    מרגש מעצים ומחזק לדעת שיש אמהות כמוך

  31. בת חן סיוואני
    נתת לי לבכות עכשיו

    נתת לי לבכות עכשיו

  32. הודיה ויצברג
    אומרים שהקב"ה לא מעמיד אותנו בנסיונות שלא נוכל להם. ברור לי שאת עוברת ימים ולילות במחשבות ותהיות אך במבט מבחוץ…

    אומרים שהקב"ה לא מעמיד אותנו בנסיונות שלא נוכל להם. ברור לי שאת עוברת ימים ולילות במחשבות ותהיות אך במבט מבחוץ נראה שאת הגעת אל בתך (או היא אלייך) בשליחות. כל הכבוד לך. יישר כוח

  33. ענבל רגב
    את אמא של החיים

    את אמא של החיים

  34. תמר הלוי
    אין לי ממש מילים אלא חיבוק אחד על העוז האומץ לבוא ולשים את זה כאן על השולחן. זו האמירה החזקה…

    אין לי ממש מילים אלא חיבוק אחד על העוז האומץ לבוא ולשים את זה כאן על השולחן. זו האמירה החזקה ביותר שיכולה להיות לך. זה להגיד לך לנו ולכל העולם " זה מה יש ואני הולכת לנצח" כל הכבוד הדס

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק