אל תשכחי לנשום, הם אמרו לי

לנשום הוא אומר לי. להכניס ולהוציא, בכל שאיפה הריאות מתמלאות עוד קצת אוויר, כל נשיפה מרוקנת הכול, את כולי. הכאב מתגבר, מדהים איך אחר כך הוא נעלם כלא היה. גל חד מפלח את גבי, עוד אחד מתקרב… פתאום דקה נראית כמו נצח. מעולם לא רציתי כל כך שהזמן יעצור, ובאותה נשימה ממש, שיעבור הכי מהר שרק אפשר.
נשימה. להכניס ולהוציא. אל תשכחי לנשום הם אומרים לי. כל כך פשוט אני חושבת לעצמי, ובכל זאת צריך להזכיר לי. לנשום. מדהים איך תמיד אחרי מאמץ או התרגשות גדולה כל מה שצריך הוא פשוט להסדיר נשימה, השאר כבר יסתדר מעצמו.
אני עוצמת את עיני, נזכרת במורה אחת מחטיבת הביניים, מאירה שמה, גילתה לי את סודן של נשימות. גם היום שנים אחרי, אני מוצאת עצמי חושבת עליה, היא – כבר לא איתנו. זה היה בטיול שנתי, כולנו צעדנו מאושרים ומשוחררים, דאגות החיים עוד לא הגיעו אלינו, ושם בסוף המסלול, רגע אחרי ארוחת הצהרים, שלושה ילדים הלכו אחרי מורה אחת שלימדה אותם מה שאף בית ספר לא ישכיל ללמד לעולם. לימדה אותם רוח, הקשבה עצמית, שליטה. ישבנו ארבעתנו, והיא לימדה אותנו לנשום. "תמצאו נקודה אחת בקרקע, תתרכזו רק בה ותתחילו לנשום.. להכניס ולהוציא, להכניס ולהוציא, ככל שיעבור הזמן, תקשיבו רק לנשימות, עולות ויורדות". כך ישבנו עשרים דקות תמימות. ילדים בכיתה ט' במה שייקרא לימים המדיטציה הראשונה בחייהם. לומדים להקשיב לעצמם. לומדים לנשום, לצמוח מהשקט.

עוד רגע, הנה הוא מגיע. אני כבר מכירה אותו היטב את הכאב הזה שמפלח לי את הגב. הכאב כל כך חד שאפילו צעקה נראית לא רלוונטית. ובכל זאת, אני צועקת, הכי חזק שצרחתי מימיי. הדקות עוברות, זה הולך ומתגבר, אני עוצמת את עיני מנסה לברוח משם, מהחדר הזה, מהגוף הזה, לתת למחשבות לשאת אותי הרחק למקום רגוע, חסר כאב. "הגוף שלך יודע ללדת", כך שיננה מדריכת ההכנה ללידה, אני מקבלת לתוכי את המשפט הזה, ונותנת לו להוביל אותי. אני בתוכו והוא בתוכי. כבר לא נאבקת בו פשוט מכינה עצמי שוב לרגע שבו יתקוף.
הדקות עוברות, במה שבדיעבד היה קצר יותר אך באותם רגעים הרגיש כמו נצח. הוא לא עוזב לי את היד, או שבעצם האחיזה שלי היא זו שלא מאפשרת להרפות. אמא שלי גם שם לצידי, לנחם ולצלם. הוא לבש חולצה שחורה עם כיתוב בסגול, "don’t forget to breath' " הוא אפילו לא שם לב. בחיי. אני מתרכזת בשעון הלבן שתלוי על הקיר מולי, בהפוגות הכאב מנסה לנחש באיזו שעה זה יקרה. עד 00:00- יום שלישי, פעמיים כי טוב, אחרי 00:00- אור גדול, היום הרביעי לבריאה, בריאת השמש, הירח והכוכבים.

לנשום. לנשום. אני מנסה בכל כוחי פשוט לנשום. להתרכז בנקודה אחת בחדר ולהקשיב לנשימה, רק ככה אני מצליחה לאסוף את כל הכוחות שלי, כל הנשימות שנאספו בי עם השנים, מכניסה ומוציאה.. נזכרת בטיול ההוא, מבינה עכשיו טוב יותר למה התכוונה מורה אחת, בטיול אחד שייזכר לי לכל החיים. אני כבר מרגישה שזה ממש מתקרב, עוד רגע וחיים חדשים יוצאים לאוויר העולם. רק עוד קצת, לעזור לה. וזה קורה. שם בחדר הלידה, המקום בו מתחילים חיים חדשים, גיליתי תעצומות נפש וכוחות פיזיים שלא ידעתי שקיימים בי. מדהים מה כאב יכול לגלות לאדם על עצמו, עוד כמה נשימות עמוקות, לחיצות ממושכות מלוות באנחות כבדות, תוציאי אוויר, פוקדת עלי האחות! תנשמי שלא תקרעי את עצמך.. רק עוד קצת"

00:08 דקות, הכל מאחורי. יום שלישי התחלף ברביעי. מותשת ומאושרת כפי שלא הייתי מימיי, מסדירה נשימה, מקבלת אותה לחיקי בחיבוק ראשון של אם ובתה.
הרגע המשמעותי והמרגש ביותר בחיי. יום רביעי, השמש הירח והכוכבים. אור גדול.

"… ויעש אלוהים את-שני המאורות הגדולים: את-המאור הגדול לממשלת היום, ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. וייתן אתם אלוהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ… ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי."

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

15 תגובות

  1. ילדתי האהובה, החזרת אותי לאחד הרגעים הקסומים, לרגע אלוהי בחיי. הנשימות מהדהדות בראשי,
    העוצמות שחווית ילוו אותי כול חיי המשיכי לשתף אותי ,כשאת כותבת אני חשה אותך,את מרגשת אותי עד דמעות.

  2. לא לשכוח לנשום גם אחרי הלידה. נהנית מהסיפורים הקטנים גדולים שלך. הם הלוא הסיפורים של כולנו. שאפו יהב

    1. צפרירה ריגשת אותי מאוד בתגובתך, מודה לך על הפרגון ושמחה שהצלחתי לגת, הרי זו החוכמה כולה לא? אוסף של רגעים קטנים-מלאי משמעות. תודה מקרב לב.

    1. ילדתי האהובה,הייתי שם אתך ברגעים הקסומים,ברגע אלוהי שבו המלאכית הגיחה לעולם. הנשימות מהדהדות בראשי,העוצמות הכאב והאושר שחווית ילוו אותי כול חיי. המשיכי לשתף אותי בכתיבתך המרגשת עד דמעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות