דלית עוברת למחלקת שיקום

הטלפון צלצל ומיהרתי לענות, הרגשתי שדלית שלי שמעולם לא איכזבה אותי התעוררה.
בקו השני היה בעלי (אז עוד היינו נשואים) שאלתי אותו נכון שדלית התעוררה? הוא אמר לי איך ידעת, אמרתי לו הרגשתי.
הבטחתי לה שהיא תתעורר עד יום הולדת 8 שלה ותכבה את הנרות והנה זה עומד לקרות.
נסעתי כמו אחוזת תזזית לבית החולים כשבראשי מתרוצצת רק מחשבה אחת – האם היא תזהה ותכיר אותי? חוץ מזה שום דבר לא היה חשוב.
הגעתי וראיתי אותה שוכבת במיטה עטופה בכל הבובות והספרים שלה, מכוסה בשמיכה שכל כך אוהבת מהבית עם ריח הכביסה המוכר, עיניה זזות מצד לצד. אני נעצרת בדלת החדר ורגלי מסרבות להיכנס פנימה, אני מרגישה שגופי עומד לקרוס מקצב פעימות הלב המהירות שלו וכולי מכוסה בזיעה קצרה שמקורה לאו דווקא בחום חודש אוגוסט המהביל. אני מנסה ללכת ואיני יכולה, אני עומדת בפתח החדר ומתחילה לרעוד. כעבור זמן מה שאיני יודעת כמה אני מצליחה להתקדם אליה, אני עומדת בצד המיטה מחבקת אותה והיא לוחשת אמא. אני מרגישה מסוחררת ועיני מתערפלות בדמעות של שמחה, התרגשות, אמונה, חוסר אמונה, פחד והבנה. הבנה שמתחיל שלב חדש במסע שלי.

היא הייתה כל כך חלשה. כל תנועה לוותה בקושי עצום כשיד שמאל שלה מקופלת בספסטיות כל כך גבוהה שלא מאפשרת לפתוח אותה. היד השנייה רעדה כל הזמן ועיניה מתבוננות ומנסות להבין את המתרחש מסביב. הכניסה למחלקת השיקום רחשה בדיבורים והנוירולוג המטפל שלה נכנס לחדר. אני אחוזת אימה ממה יגיד ונזכרת בכל השיחות שלו איתי בהן הסביר לי עד כמה קשה הפגיעה שלה וכמה מפושטת הפגיעה שלה במוח וכמה מיומנויות וכישורי חיים נפגעו ואם תתעורר מחכה דרך קשה וארוכה לשיקום חלקי.
הוא מתבונן בה, בודק אותה, מדליק ומכבה את הפנס שתמיד איתו כדי לבדוק את תנועת העיניים שלה והפטיש בו מכה אותה בברכיים ובכפות הרגליים כדי לבדוק את תגובותיה. הבדיקה נמשכת ונמשכת, הוא שואל שאלות והיא מנסה להבין מי האיש הזה ומה הוא רוצה ואני שומעת אותה לוחשת אימא בואי. אני מתקרבת אליה ואומרת לה שאני אוהבת אותה והרופא בודק שהכול בסדר איתה וזה חשוב מאוד. היא לוחשת טוב ומשתפת פעולה ואז אני יודעת שהיא תעשה את כל מה שצריך כדי להשתקם. הנוירולוג ממשיך וזה מרגיש כמו נצח, אני עומדת דוממת ושקטה, לא מעיזה להפריע, לשאול, לבקש מידע והסבר עד שיסיים. הוא מסיים וקורא לי למשרדו שנמצא בבניין אחר לגמרי. אני חצויה מצד אחד רוצה להישאר עם דלית שרק חזרה אלי ומצד שני מבינה שאני חייבת ללכת איתו כדי לשמוע מה יש לו לומר לי. אני מתנגדת להליכה איתו כי חוששת ממה יגיד ורוצה לברוח לעולם הפנטזיה בו דלית תקום מהמיטה ותהייה בדיוק כפי שהייתה. ברגליים כבדות אני הולכת למשרדו ומתיישבת על הכיסא ומחכה לפסק הדין. הישיבה מולו מזכירה לי את הפעם הקודמת שישבתי כך במשרדו וחיכיתי לתשובתו האם דלית ברת שיקום ואז תתקבל למחלקת שיקום ואם היא לא ברת שיקום אאלץ להעביר אותה למוסד סיעודי.

בתוך ים המחשבות שרצות במוחי ניסיתי להזכיר לעצמי שהיא התעוררה והיא זיהתה אותי והיא לחשה מילים אז אין לי מה לחשוש, הוא יגיד לי שהדרך ארוכה אבל היא תהיה בסדר. אני מנהלת עם עצמי את השיחה הזו בראש ולא שמה לב בכלל שהוא התחיל לדבר ולרגע אני מתעשתת ומנסה להתרכז ולהבין מה הוא אומר. יש פגיעה בזיכרון הקצר היא לא תזכור דברים שקורים ונאמרים עכשיו, אבל הזיכרון הארוך בסדר, יש פגיעה קוגניטיבית קשה שעדיין אי אפשר להגדיר אותה ורק בעוד כמה שבועות או חודשים תלוי אם ועד כמה תוכל להשתקם נדע עד כמה היא קשה, כל מערכת השרירים שלה נפגעה והיא לא יכולה להחזיק את עצמה ולכן כנראה שלא תוכל ללכת באופן עצמאי, הוא ממשיך למנות את כל הפגיעות שלה ומשתמש במונחים נוירולוגיים שאת חלקם אני כבר מכירה אבל חלקם הם מושגים חדשים מעולם השיקום ואני לא באמת רוצה לדעת את המשמעות שלהם אבל מבינה בתוכי שאהיה חייבת ללמוד אותם כדי לעזור לה.

כל זה הופך לאמיתי וכרגע אני לא יכולה להכיל שום מידע נוסף.
כל מה שאני רוצה זה ללכת לילדה שלי שחזרה אלי ולחבק אותה ולהרגיש אותה ולהריח את הריח האישי שלה מבעד לריחות בית החולים ואולי לקבל גם חיבוק קטן ממנה אחרי כל כך הרבה זמן.
אני מבקשת לסיים את הפגישה וסהרורית הולכת חזרה למחלקת השיקום. בינתיים עמית הגיעה ואני לא יודעת אפילו מי הביא אותה והיא יושבת על המיטה של דלית לוקחת את היד שלה ומדברת איתה. התמונה מצד אחד כל כך טבעית שתי הבנות התאומות שלי שוב יחד נוגעות אחת בשנייה, עמית מדברת ודלית מקשיבה ואני רואה חיוך קטן מפציע מבין שפתיה. אני יודעת שאם היא מחייכת לעמית הכול טוב. וכך אני עוקבת אחר שתיהן נותנת להן את הזמן להתחיל ולהתחבר מחדש אחרי כל כך הרבה זמן, דלית מנסה לדבר אבל כל כך קשה לה והיא כל כך חלשה ואני אומרת לעמית שאולי כדאי לתת לה לנוח. עמית אומרת לי אימא אני אשיר לה ואז היא מתחילה לשיר לה את "בוקר טוב עולם, מה שלום כולם אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי כמו כל הילדים"… דלית בניע שפתיים שרה איתה את המילים ומחייכת. ואני מבינה שעמית רוצה לומר לה שהיא עכשיו כמו כל הילדים ועושה את זה בדרכה המיוחדת ובשפה ששתיהן מבינות כל כך טוב. היא נשכבת על ידה במיטת בית החולים ומתחילה לספר לה על התאונה ומה קרה ועל הקייטנה שהיא הייתה בה ודלית מקשיבה קשב רב ומדי פעם לוחשת מילה באוזנה של עמית. התמונה פשוט בלתי נתפסת שתי אחיות תאומות שוכבות במיטת בית חולים ומתנהגות כאילו הן בחדר שלהן בבית אבל המציאות שונה לחלוטין.
מתחילים להגיע אנשים מהשכונה שגרנו בה והנוירולוג אוסר עלינו להכניס אנשים כי אסור לאמץ ולרגש את דלית כל כך, אנחנו נותנים לחברים קרובים להיכנס וכל השאר מחכים בחוץ.
עמית פחות או יותר לוקחת פיקוד על אחותה ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה ומודיעה לכולם שעכשיו היא שלה ויש לה המון מה לספר לה, והיא ממשיכה וממשיכה לדבר ולספר ולוקחת את הבובות והצעצועים ומספרת לה כל מה שקרה במהלך הזמן בהם הייתה חסרת הכרה. ואני עומדת ומתבוננת הלב שלי מתחיל להעיז להוריד פעימות ולחזור למצב נורמלי, אני מסתכלת על בנותיי היפות ומשתאה מהיכולת של עמית להיות כל כך טבעית ולהמשיך בדיוק מאותו הרגע שבו הפסיקה שיחתן האחרונה לפני התאונה.

אני כל כך רוצה שדלית תעמוד ונוכל ללכת הביתה ולחזור לשגרת החיים ולמחוק את כל החודשים האלו ולתייק אותם במגירת סיוטי החיים.
דלית מנסה להרים את הראש ולא מצליחה, היא מנסה לשבת ולא מצליחה, היא מבקשת לאכול, אפשר לתת לה רק מזון רך של תינוקות כי כל מערכת העיכול חלשה וצריכה זמן החלמה, אני פותחת גרבר ולאט לאט מאכילה אותה בכפית והיא לאט לאט מצליחה לאכול. אני מגישה לה כוס עם קש של שתייה והיא מצליחה לשתות. עוד הצלחה וניצחון אני אומרת בליבי וכולי נרגשת, עוד סימן שהיא תהייה בסדר זה רק עניין של זמן. השעות עוברות ודלית עייפה מאוד ומבקשת בלחישה לישון. היא עוצמת עיניה ואני מרגישה איך גל פחד ואימה עולה לי בגוף וצועק אל תעצמי עיניים תישארי עם עיניים פקוחות הפחד שאולי אם תעצום עיניים לא תתעורר שוב. אני יוצאת לחדר האחיות ושואלת בלחש וחרדה האם התהליך הוא הפיך? האחות מחבקת אותי ואומרת לי הדס אם היא התעוררה היא לא תחזור לחוסר הכרה שוב.
המילים שלה מציפות אותי ואני מתחילה לבכות קצת ומפסיקה כי אין זמן לזה עכשיו, יש מה לעשות צריך לשקם את דלית.
הערב יורד ולאט לאט אני מנסה להרפות ולשחרר את הסטרס מהגוף שלי וקצת לנשום ולשבת אבל הפחד לא מאפשר לי. אי הידיעה ממה שעתיד לבוא מכלה את שארית כוחותיי ואני יוצאת החוצה ומבקשת אוויר שיכנס וירחיב את ריאותיי.
אני זועקת בתוך נשמתי היא התעוררה! היא התעוררה! אבל אף אחד לא שומע את זעקתי היא כל כך עמוקה ופנימית ואני איני מעיזה להוציא אותה החוצה כי עדיין פוחדת שהיא תשקע שוב.
סוף היום מגיע ולאט לאט מתרוקן המקום והאנשים חוזרים לביתם, לשגרת חייהם, להכין ארוחות ערב ולקלח את הילדים ולהשכיב אותם במיטתם מוגנים ובטוחים. ואני? אני אוספת כוחותיי ויודעת כי המשך הדרך יהיה קשה מנשוא אבל המטרה של שיקום דלית ועמית שלי חזק יותר מהקושי ואני יודעת שזה מה שאעשה בשנים הקרובות של חיי ואעשה זאת הכי טוב שאני יכולה. במסירות ואהבה ובעיקר בנחישות ואמונה עמוקה שמלווה אותי כל הזמן שהחיים עוד יחזרו לשגרה. שגרה חדשה אבל שגרה וזה כל מה שאני רוצה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

39 תגובות

  1. מרגש, מצמרר,כואב ונוגע בכל מקום אפשרי בגוף,הדס יקירתי את דוגמה ומופת לכל בן אנוש, ולאמהות בפרט,מחזקת את ידייך להמשך דרך צליחה וסומכת עלייך שתצליחי לעבור בגבורה את המהמורות שבדרך, כי כמו שאת ואני יודעות זה אף פעם לא נגמר ,אוהבת אותך את יודעת כמה, חיבוקי חזק חזק !

  2. החזרת אותי לימי השיקום המחרידים. לנוירולוגים עם הפטישים . למשפטים המגומגמים שלהם. לחוסר היכולת שלהם ושל הרופאים כולם לאוכל הגרוע. רגשת אותי . בכיתי איתך שוב

  3. הדס, כמה מרגש (המילה הזאת שסובלת מאינפלציה נוראה בזמן האחרון) כמה אופטימיות יש בסיפור שלך שמתאים בדיוק לתיאור שלך בחתימה.

  4. התרגשתי. מרגיש כאילו זה ישב בפנים המון זמן. זה טוב להוציא את זה החוצה. הרבה בריאות לכם.

  5. כ"כ נפלא לדעת שחיבקתן אחת את השנייה. מכירה גם את הצדדים האחרים של ארועים כאלה והחיבור שלכן הוא הוא שלוקח קדימה. בהצלחה גם בהמשך

  6. הדס יקרה,לא קל להחשף בבלוג,למרות שהכתיבה אמורה לשחרר. החשיפה שלך מעוררת השתאות וכבוד.אני מאחלת לך ולבני משפחתך ימים של אור ואושר,ומודה לך על שהכנסת אותנו בבום (שלא לומר בסטירת לחי) לפרופורציה.

    1. זיוה, זה באמת קשה ומורכב לחשוף כזה סיפור אבל אני מאמינה שהוא יעזור ויתמוך בהמון אנשים שאולי נמצאים במצבים דומים ויחזיר להם את האמונה שיש ניסים בעולם הזה אם רק מאמינים ומוכנים לצאת לקרב על חיי המשפחה שלך – תודה:)

  7. עשית לי תזכורת של פרופורציות.. תזכורת של פרופורציות רציניות. תודה תודה תודה תודה ושיהיה לכם תמיד רק רק טוב

  8. אישה ברזל את!! תבורכי את וכל משפחתך היקרה. שרק תמשיכו להיות אחד בשביל השני ואחת עבור השנייה

  9. למרות שאני זוכרת שזה לא היה עכשיו, אלא לפני שנים, אני ממש מרגישה שאני יחד איתכם בחוויה הנוראית הזו ואני שותפה לטראומה שלכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות