זה הילד שלי. ולמרות הקושי, אני חייבת לקבל אותו

אחד הבנים שלי משחר ילדותו מתקשה להיפתח, לא ממהר לחפש את חברת השווים לו, נוח לו הרבה יותר מול מבוגרים והוא דוגמא טובה ל"זאב בודד".
את הדיון על האם הוא נמצא במצב הזה מתוך קושי או מתוך בחירה, שהוא דיון על ביצה ותרנגולת, נניח רגע בצד. אבל, הנקודה החשובה שאני רוצה להעביר היא שבמשך תקופה ארוכה חשבתי שמשהו "מקולקל" בילד ו/או בהורות שלנו, ולכן שיני הילד תקהינה.
לא שנראו סימני סבל, לא חזר הביתה מבית הספר פגוע/בוכה/כעוס, לפחות למראית עין, אבל, אני הסתובבתי תקופה ארוכה עם תחושת כישלון שלי כאמא.
ברור שחלק מהקשיים של הילדים שלנו, אם לא כולם, נעוצים במהלכי הורות כאלה ואחרים: אולי בגלל שהייתי אמא פעילה פחות בתחום ארגון המפגשים עם החברים בגן הבאתי לכך שהוא דרש אותם פחות. אולי בגלל שדרשתי ממנו הרבה כילד צעיר, הפך בוגר כל כך או בוגר יותר מדי ולכן נגיש פחות לבני גילו, אולי בגלל שהייתי צעירה (יחסית) כשנולד עשיתי טעויות רבות יותר וכו' וכו'.

רק אחרי שעברנו טיפול רגשי שהביא לשינוי מסוים, הבנתי שבעצם הסיבה לכך שהוא כפי שהוא בנושא הזה, רלוונטית פחות מהעובדה שהוא פשוט כך ושעלי לקבל אותו כפי שהוא, להבין שלי מפריע שאין לו חברים יותר ממה שמפריע לו, שאני מציבה את עצמי, כילדה הלא מקובלת (למרות שלא חוויתי זאת בילדותי) ומגיבה מתוך המקום הזה, נעלבת בשמו מזלזול של החברים, מכך שלא מתקשרים אליו להזמין אותו לביקורים, מכך שאת רוב זמנו הוא מבלה בבית עם ההורים והאחים.

בשנה האחרונה התוודעתי לספר שנקרא "אחזו בילדיכם" שגרם לי לשמוח, במידה מסוימת, על כך שאני לא צריכה להלחם בחברת השווים על ההשתלטות על המצפן שמכוון את בני, על כך שאני ובעלי משמשים עדיין בתפקיד המרכזי בחייו, שהוא יכול ללמוד מאנשים בוגרים ובעלי ניסיון על נכון ולא נכון, טוב ורע, וכו'.
חלק חשוב, על פי הספר, בעצירת תהליך ההיתלות בשווים והחזרתו להורים נעוץ בחיזוק הקשר עם ההורים ובחשיבותו העולה על חשיבות הקשר עם השווים.
אנחנו מחזקים (גם באופן לא מודע) את הקשר עם הילדים גם באמצעות בילויים תרבותיים משותפים. חיבורם אל המורשת התרבותית שאנחנו נושאים איתנו מבית ומילדותינו. לפני מספר ימים לקחנו שניים מתוך שלושת ילדינו איתנו להופעה של כוורת, כבר שנים שהדיסק של ההופעה שלהם מתנגן אצלנו ברכב והיה ברור שאם תהיה הזדמנות נלך כקבוצה להנות יחד מהפלא הזה, שמתאים לכל גיל ומחבר את כולנו לחן, לטוב ולתמימות. החוויה הייתה נהדרת כפי שדמיינתי לי אותה: שרנו יחד את כל המילים של כל השירים, הרגשנו חיבור מתוך האפשרות להנות מאותו אירוע ולא להרגיש פער בין-דורי ויצאנו משם מחוברים בחוליה נוספת בשרשרת.
השרשרת שמאפשרת להם להרגיש שאנחנו רשת הביטחון שלהם, הכותל, המעטפת, ההגנות, החוט שמחובר לבלון ושהיחסים שלנו איתם לא מותנים בג'ינס אופנתי, בהצלחה בלימודים או בהורדת אפליקציה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

27 תגובות

    1. כל כך הזדהיתי. אנחנו תמיד רוצים שילדנו יהיו כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים להיות.
      הגדולה היא להבין שזה לא כך ולאפשר לילד להיות מי שהוא.
      ריגשת.

  1. לימור יקירתי! אנו תמיד ( עד סוף חיינו כנראה…. ) נהרהר בשאלה הזאת – מה עשינו ומה לא עשינו לאושר של ילדינו. ככה חונכנו – להיות אחראים על הזולת ועל הילדים שלנו במיוחד. אני כמובן בעד אחריות הורית, אך ככל שאני לומדת מהחיים, אני מבינה כי מה שלא נעשה או לא נעשה ההרהורים לא ירגעו… ככה שאם את יודעת ברגע הנתון שאת נותנת את מה שאת יכולה בלב שלם וללא ציפיה כלשהי מהילדים את אמא הכי טובה שאת יכולה להיות!

  2. הכל טוב ויפה בתיאוריה, באמת, בלי צייניות.. אבל אי אפשר באמת לשחרר את הילדים. זה לא טבעי. אי אפשר באמת להפסיק לאחוז בהם ולאפשר להם להתמודד לבד.. ברררררר יש לי צמרמורת ודמעות רק מלחשוב על זה

    1. אוי, היה נפלא!! עוד יש לך הזדמנות לחזות בפלא הזה בפארק הירקון בעוד כשבועיים…

  3. כל ילד והאופי שלו. כל ילד והאישיות שלו. כל ילד והעולם שללו. נכון שזה קשה אבל צריכים לזכור להרפות ולא לשבת להם על העורק הראשי ולחנוק אותם מדאגה

  4. התלות הזו.. אוו התלות.. מתחשק לי לבכות רק מלחשוב על זה מהבחינה של 2 האפרוחים האישיים שלי

  5. בילויים משותפים יחד כל המשפחה זה תמיד שווה!! זה תמיד כיף וטוב, בלי שום קשר לסיבה

  6. לא הבנתי מה יש לילד.. יפה שהלכתם לטיפול ושאתם שמים לב לקטנות.. אבל לא ממש הבנתי מה הכוונה

      1. בעצם הלכנו לטיפול כי שמתי את עצמי הילדה במקום שלו, ולי הפריע משהו שהיה לו חשוב הרבה פחות. אנחנו פשוט שונים :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות