זה היה זמן קסם

אני מוכרחה להודות שציפיתי לדרמה גדולה. בכל זאת אחרי כמעט שנתיים של יחסים קרובים ציפיתי שהפרידה תהיה קשה יותר. וכמו תמיד, היא הצליחה להפתיע אותי. האמת שלו זה היה תלוי רק בי, היינו ממשיכות עוד קצת. למרות ש"עד מתי את מתכוונת להמשיך" ו"היא כבר ילדה גדולה" נזרקים חדשות לבקרים גם ממי שלא שאלתי לדעתו. ההחלטה באה ממנה לחלוטין. ככה. ברגע, יותר נכון בערב אחד שבו היא הרגישה שמספיק לה. היו לכך סימנים מוקדמים, מדי פעם הרשתה לעצמה לדלג, ערב אחד בלי, בוקר אחד בלי.. לאט לאט הפסיקה לקרוא לו כשהיא פוקחת עיניים בבוקר ומצווה עלי "קיקי, קיקי". היא החליטה, שדי לה. מספיק. היה טעים, נעים, חמים, והגיע הזמן להמשיך הלאה.. בתחילה לא האמנתי שכך זה באמת נגמר. לא תיארתי לעצמי שככה יחלוף לו ההרגל, כמעט מעצמו, יפסק באותה טבעיות בו החל.
ערב אחד, הצעתי לה את מרכולתי. היא הביטה בי, חייכה ואמרה לא, מחייכת אלי ובוחנת את תגובתי.
"את בטוחה", שאלתי? "את לא רוצה יותר קיקי"? לא, אמרה, ספק שואלת ספק נחרצת.
וככה נשארנו שתינו ישובות בתנוחת ההנקה המוכרת שבן רגע הפכה ללא רלוונטית. ואני מביטה בה, לא בטוחה האם תמה לה תקופה בזה הרגע, או שמדובר בסתם הצהרה חולפת שתישכח עד הבוקר. הכנסתי את מרכולתי באין דרישה, וסיפרנו עוד סיפור לילה טוב. 5 דקות נוספות שהתפנו לנו פתאום.

כשהשכבתי אותה לישון נעצבתי מעט. בתוך תוכי ידעתי והבנתי שהגיע הזמן, ובכל זאת. פתאום הבנתי כמה היא גדלה. היא נותנת ביטוי לרצונות שלה, בעיקר לאי הרצון, ומחליטה שדי לה. שהיא כבר לא זקוקה לזה. שהיא יכולה בלי. ההנקה היא הדרך הראשונה בה תקשרנו. אי שם לפני שנה וכמעט שמונה חודשים בבית החולים, שעתיים בלבד לאחר שיצאה לאוויר העולם, כולי מותשת ועייפה, 02:00 לפנות בוקר, הביאו אותה אלי, לינוק ממני, מאז ועד עכשיו.

היה זה זמן קסם, דקות בהן הרשינו לעצמנו להתנתק מכולם. אינטימיות שהייתה רק לנו. בתחילה הייתה נרדמת, שלווה, אוכלת לפרקים, מתרפקת עוד קצת לפני שמסיימת. בהמשך כבר ינקה בעיניים פקוחות. זה הכי קרוב שהבטנו אחת בשנייה, מבט עמוק לתוך העיניים. היו אלה רגעי חסד, דקות של תמימות טהורה, חיבור כמו שרק הטבע יכול להעניק.
עם הזמן התדירות פחתה, בוקר וערב, בהדרגה עד ליום בו החליטה שמספיק. חשבתי על זה, הרגשתי את זה מגיע. בהסכמה ללא מילים הבנו שהגיע הזמן. שתינו עברנו את התהליך. כל אחת מהצד שלה, עבורי זו גמילה מהזדקקות, מהצורך להיות בלעדית, גמילה מהרצון לשמור אותה גור קטן, יונק. היא מתקרבת לגיל שנתיים בצעדי ענק, בוטחים ובוגרים. והרי אין הכרזת עצמאות ברורה מזו. למרות זאת, הדרישה לשחרר תופסת אותי שוב לא מוכנה. הנה, עוד חוט נפרם לו. עוד סממן לזמן החולף, הממהר שאינו עוצר לרגע ועוד קריאת התעוררות בשבילי, היי, הילדה גדלה..

אני, מביטה בה מהצד, מקרוב, משאירה לה מספיק מרחב לפעול בעצמה, מנסה להבין מיום ליום את תפקידי המשתנה, והגבול שבין הצורך לשחרר ולאפשר עצמאות, והרצון לשמור עליה הכי קרוב שאפשר. כמו אז בהתחלה, כשרק נולדה, התינוקת שלי.
ואולי זו חוכמת ההורות כולה. לדעת לאהוב כמו שאוחזים פרפר. חזק בשביל שלא יברח, ועדין מספיק שיוכל להניע את כנפיו ולהתחיל לעוף. וגם אני, איתה לומדת, לוקחת שאיפה עמוקה, ולומדת לשחרר.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

35 תגובות

  1. לא מבינה מה כל הבאאזז לגבי הנקה. אצלי עם שניהם לא התעקשתי ולא כפיתי עליהם את הציצי שלי

  2. כולנו היינו שם ברגעי ה"די אני לא רוצה יותר" זה אגב ממשיך בגן בביהס ועוד ועוד
    הרבה רגעי פרידה והתבגרות קטנים שלהם אבל גם שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות