לכל אחת יש ג'ינס מיתולוגי

פעמיים או שלוש בשנה אני נתקלת בו, ב'תקופת המעבר' ככה אני קוראת לזמן הזה שחדר הארונות נראה כמו אחרי מלחמת עולם, שגשם ראשון או סימני קיץ גורמים לי למשוך דווקא את החולצה שנמצאת באמצע הערימה ולמוטט אותה כמו מגדל קלפים.
זה האות להחלפות: להוריד קיץ/להעלות חורף ולהיפך.
מבט אחד למעלה, בודקת שהוא שם – הגי'נס המיתולוגי. זה שבחיים לא אזרוק, לא אתרום לנזקקים, ולא אמסור לעוזרת שאין לי.
תמיד באותו המדף, הכי גבוה, זה שצריך להתאמץ, אבל ממש כדי להגיע אליו. מקופל באותה הפוזה כבר שנים אבל שומר על כבודו כמו שיח סעודי, שמישהו ינסה להזיז אותו ממקומו. נסיך!
9 שנים… כמו מקום קבוע בתיאטרון/באיצטדיון (תלוי בעיני המתבונן, אבל בינינו עוד לא פגשתי את הגבר-מסדר-הארונות).
זיכרונות הן סוג של פגישה ואני מה-זה-אוהבת לחזור ולהיזכר בסיפור הג'ינס שלי .
הייתי בדרך לתחנה מרכזית בתל אביב, זו הישנה עם דוכני הבגדים.
יורדת בתחנת ארלוזורוב בת"א וגירוד אקראי (נשבעת!) של חיש גד בדוכן התחנה משנה לי את הסטטוס בבנק. כנראה מעכשיו הפקידה תתקשר גם בחגים.. טוב לא ממש, אבל גם 25,000 ₪ זה לא רע כשזה מגיע בהפתעה.
ואז דו שיח עצבני עם עצמי:

נו יאללה תישברי לכיכר המדינה, בכל זאת 25,000 ש"ח. ועצמי עונה: אין מצב, הרי שמן נשאר שמן בראש גם אחרי שעשה דיאטה. וככה אני, כל החיים הלוואות, משכנתא, תשלומים, חובות.
והשורה תחתונה – לא מפנימה את הזכייה, את המתנה, וממשיכה לתחנה מרכזית.
מבקשת מהמוכר מידה 40, בכל זאת רזיתי. מתפתח דיאלוג: הוא מתעקש על 38. ממש מתחנן שאנסה, "בשבילי אחותי" (הרגע הזה בו אני מגלה שאולי יש לי אח עלום) – ואני נכנעת. נכנסתי לג'ינס ב 2 מידות פחות (הדיאטה.. הדיאטה.. ישששש!!) ובהתלהבות לקחתי עוד סריג, שחור, בטח שחור הרי אמרנו שמנה משוקמת אבל חושבת כמו שמנה בפועל.
המוכר נוקב בסכום ושואל: לחלק? כי הוא כנראה לא יודע על הכרטיס שבכיס.
וברצינות גמורה אני עונה לו: כן לשלושה תשלומים בבקשה.
נו באמת, תתחילי לחיות את הביוקר. אבל לא נתפס לי ואני ממשיכה "לחשוב שמן".
הכסף כבר מזמן נבלע בחשבון, הפקידה בבנק שוב לא מתקשרת בחגים והג'ינס כבר פאסה מהאופנה. אבל פיתחתי אליו רגשות. גם היום, 9 שנים אחרי, כשאני מחליפה קיץ בחורף אני עדיין שומרת לו פינה חמה בלב, כי בארון כבר יש לו, מובטחת לכל החיים.
9 שנים וכאחת שנגעה בכוכבים לפעמים דוכן בתחנת רכבת עושה לי את זה ואני מתפתה לכרטיס, אבל רק עוד אחד.
זו לא אני, זו האמונה שלוחשת לי נסי! נסי עוד פעם.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

26 תגובות

  1. תתחילי לחיות את הביוקר זה טוב ! אבל כמה אני מבינה אותך לגבי ה כל החיים הלוואות, תשלומים, חובות.. :)

  2. הייתי מתחלפת איתך בזכייה בחיש גד.. יאאווו איזה עונג זה.. אפילו בלי הטלפונים בחגים מהבנק

  3. זוכרת את המיתולוגי שלי. אין מצב שהתחת שלי נכנס אליו היום. נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות