נולדתי להיות אמא

ילדים. גיל 17. טיול שנתי. הידיד הטוב שלי איבד לי את התיק באחת מתחנות הביניים. פשוט עלה לאוטובוס בלעדיו. המצפון לא נתן לו שקט והוא נצמד אליי כל הטיול וקנה לי דברים שהיו חסרים לי. התקרבנו. הידידות התחזקה. עם הזמן פתאום התחלנו לאהוב. הוא אפילו עזר לי להתגבר על משבר האקס. עברנו את חופשת י"ב יחד, עברנו את הצבא יחד. עבודה מועדפת לאחר השחרור. ואז הוא חשב שכדאי שנתחתן.
"מה להתחתן? אנחנו רק בני 22".
"כן," אמר, "למה לחכות?"
"כי אנחנו עוד ילדים עניתי, מה עם הטיול לחו"ל? מה עם האקדמיה?"
"טוב נו, אחכה לך".
קניתי כרטיס פתוח לארה"ב, להתארח אצל חבר משפחה עם שתי חברותיי. בלעדיו. ככה זה. כדי לבחון את הזוגיות. כדי לאשר או לא, שהוא הגבר של חיי.
אחרי חודש וחצי בארה"ב, הוא בא אליי לשם. החברות חזרו ארצה ואנחנו המשכנו בטיול לבד. ואז כשנגמר הכסף והגעגוע קרע יבשות, חזרנו ארצה. ואז חשב שוב שכדאי שנתחתן.
אמרתי "רגע, מה עם אקדמיה? אם נעשה ילדים לא נוכל ללמוד כמו שצריך. בוא נחכה קצת".
"טוב נו, אחכה לך"
אחרי כמה חודשים בארץ התחלתי ללמוד לתואר. בין שנה א' לב' החלפנו טבעות ועוד כל מיני דברים.
יאללה ילדים? מה ילדים? איזה ילדים? כמה ילדים? למה ילדים?
"כי לא שומרים בשנה הראשונה", אמר,
"אויש נו, לא שומרים, כן שומרים, מה ילדים?"

שלוש שנים ראשונות, חרשנו הנאות, מסיבות קטנות, רווקים רק עם טבעת, עם חברים שמציפים את הבית מידי ערב, שמחה וכיף. ואז הגענו לגיל 27.
ואז הבנתי. שאני לא בטוחה בעצמי. איך אצליח לתפקד עם התפקיד הכה לא קטן הזה? אני הילדה הקטנה של אמא, שתמיד מכינים לה, מבשלים לה, שוטפים לה, מכבסים לה, דואגים לה, עוטפים אותה. ומה עכשיו? אני אכין? אני אבשל? אני אדאג? איך בכלל מנקים בית שלם? איך מבשלים עם כמה סירים על הגז? איך שולטים בכמות הכביסה? ומה ילדים? כמה ילדים? איך דואגים לכולם? איך מקלחים את כולם? איך אפשר להספיק את כל זה? ואיך אדע שקר לו? ואיך אדע שרע לו? ואיך שומרים עליו מכל רע? ואיך הכל פתאום יפול עליי? עלינו? איך עושים את זה?

ואז ההריון הראשון הגיע. שמחה וששון. לכל ילד בלון.

ואז הבנתי. עוד כשהיה ברחם הרגשתי לביאה. מי שיש לו אומץ שיעז להתקרב. הרגשתי אותו שלי ברחמי. רק שלי. שלי שלי שלי. הוא יצא אליי. ינק ממני. התמלאתי גאווה ואושר. חרדות? אילו חרדות? מתי היו חרדות? נולדתי להיות אמא. הכי כיף להיות אמא. אני א מ א.
וזה התפקיד הכי מלא שקיבלתי על עצמי. וכל השאר קטן. קטנטן. קטנטנטנטן. ואני לא צריכה יותר.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

25 תגובות

  1. אמא היא המשרה הכי הכי שווה ומשתלמת שלי. המשרה הקשה ביותר בה אני נהנית לעשות שעות נוספות ולטחון קבוע לילות וסופ"שים :)

  2. איפפ סליחה שאני שוברת כאן את האידיליה א ב ל לי יש תאומים בני שנה וחודש בבית וקשה לי..!! קשה לי ומסובך לי ואנ יעדיין לא יכולה להגיד בפה מלא שכיף להיות אימא )):

  3. הלוואי שזה באמת היה ככה אצל כולם.. ..אבל זה לא.. זה ממש לא בא אוטומטית עם ההריון או עם הלידה

  4. ואיך את מסתדרת עם כל מה שחששת ממנו? את מצליחה להשתלט על כל מטלות הבית כולל סירים על האש?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות