הילד של השכנים מושלם יותר

הילדים שלנו הם גאונים, הם יפים, הם מושלמים.

אז לצידי על הספסל בגינה יושבת רגועה אם השנה. אשה מטופחת, עם מייק אפ ומסקרה מהודקים למקומם, מוציאה מהתיק עוגיות בריאות שהבן שלה (3) אפה בעצמו (פשוט מת על מאסטר שף) פירות חתוכים וסנדביצ׳ים עם גבינות וירקות. כשהילדים ניגשים אליה שוב ושוב, היא סובלנית ורגועה וגם כשהם דורסים אותה עם הקורקינט היא רק אומרת "תיזהרו חמודים". מושלמת.

מישהו נוקש לי על החזה בזמן שאני מדברת "אמא. אמא. אמא. רוצה מים".

"שתה מהברזיה" אני אומרת לו וחוזרת לפטפט עם אם השנה.

האמא המושלמת הזו גורמת לי להסתכל לרגע על עצמי. עצמי יושבת לצידה עם שמלה סתמית מאווררת, כפכפי קיץ, פנים מיוזעות ושיער מקורזל מלחות. מביטה בקנאה בנשים שהטבע חנן אותן בשרירי בטן העשויים גומי אלסטי המאפשר להן לצאת מבית החולים עם תינוק בידיים בג'ינס נטול התאמות הריון. משווה במהירות את שאריות הזיכרון הרפוי שלי לגומיות של המושלמת ומיד אוספת רצפת אגן, שאף אחד לא ישאל אם אני בהריון. כי זה מביך אותם כשאני עונה שלא, סתם אכלתי יותר מדי… אבל יש תקווה. אני הולכת לפילאטיס. גם הגעתי לגיל שאומרים לי שאני נראית טוב יחסית לגילי, אז גם אני אומרת את זה לעצמי.

האמא המושלמת הזו גורמת לי להסתכל לרגע על עצמי

המושלמת אומרת לבנה “מי חמוד של אמא? מי כבר יודע את כל הצבעים? מי מדקלם מחזות באנגלית ספרותית? מי כבר פתר משוואה עם שני נעלמים?”

ולא. הוא לא בבית ספר למחוננים. הוא ילד מוכשר וגאון רגיל לגמרי.

מסתבר, שגם הוא, כמו שלנו, גאון יפה ומושלם. רק שזה נראה כאילו הוא קצת יותר. לא שאני משווה או משהו. כל ילד הוא משהו אחר.

הקטנצ’יק בעט כדור תוך כדי ריצה באגביות של מקצוען שגרמה לי להריע לו ועכשיו… פתאום פרץ של אשמה. לא ישבתי איתו לצייר, לא עובדת איתו על האותיות, אמא רעה. זה מה שאני. אז מה אם הוא ילד שלישי.

מגיל צעיר אומרים לנו שלא צריך להשוות את עצמנו אל אחרים, אבל אנחנו עדיין מציצות בקנאה בבחורות האמיצות, בילדות בעלות השיער החלק, או בבגדים שהיינו רוצות להיראות טוב בהם. גם אומרים לנו לא להשוות בין הילדים.

בערב שאלתי את בן החמש שלי "כמה זה 2+3?" ענה לי אחרי חישוב "שש" וחייך.

הגאון המושלם שלי אמ… איך נאמר? צריך קצת עבודה. היום מתחילים בגיל צעיר קורסים בתכנות מתקדם. מה שאין לילד ככישרון טבעי, נעניק לו בשעות תרגול. יהיה בסדר.

מיד הבטחתי לעצמי כמו תלמידה ביומה הראשון ללימודים שאקדיש עוד שעות לכל הילדים. לכל ילד בנפרד. אכתוב את הכותרות באדום ואת הטקסט בכחול, אשמור על סדר ואמנע אזני חמור במחברות ואקדיש שעה ללמד כל ילד את תורת היחסות ועוד דברים שחשוב שילדים ידעו.

יום אחרי זה, שוב בגינה. איזה ילד צורח על אמא שלו, מקלל דוחף ומרביץ לילדים אחרים. אני שולפת פסטות מסולסלות ושניצלים קטנים שהכנתי וארזתי בקופסאות ומחלקת לילדים בסביבה (שלי ממש לא רוצים).

דן אריאלי אמר שתחושת האושר תלויה בסביבה שאתה משווה את עצמך אליה.

מכניסה קצת את הבטן.

אם השנה אני. אם השנה. אני.

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. חחחחחחח החזרת אותי 10 שנים אחורה...כשביתי נולדה, לא הבנתי איך זה שכולן מחיכות בגינה, בפירסומות, מטוקטקות כאילה, ואני מצחצחת שיניים…

    חחחחחחח החזרת אותי 10 שנים אחורה…כשביתי נולדה, לא הבנתי איך זה שכולן מחיכות בגינה, בפירסומות, מטוקטקות כאילה, ואני מצחצחת שיניים רק ב 14:00 בצהריים מישום שאני לא מצליחה להישטלת על כלום…

    אחר כך ניסיתי להיות אם השנה כשהיתי בוועד בגן, בועד בבית הספר, בוועד בכיתה, בוועד המוסדי…עד שהחלטתי שאני פורשת מכל התחרויות האילה והופכת להיות סתם אמא…האמת…זה הפך להיות הרבה יותר פשוט

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק