לקח לי הרבה שנים להבין שמותר לי להיות לא מושלמת

אף פעם לא הייתי ספורטאית. תמיד הרגשתי שספורט מיועד למי שנולד לזה ואם לי אין את הגנים המתאימים לריצות קצרות, ארוכות, קפיצה לרוחק או זריקת כדור ברזל כנראה שהענף הזה לא שייך לרפרטואר היכולות שלי. הדבר שהכי הציק לי (עד היום) הוא חוסר ההצלחה העקבי שלי בביצוע תרגיל המכונה "גלגלון", כן כן התרגיל הכי בנאלי שכל ילד בגן חובה מבצע כאילו זה הדבר הכי פשוט שיש ואני לא.. עדיין לא מצליחה.
אם אני חוזרת לילדות שלי, לבית הספר היסודי, קשה לי שלא להיזכר במורות לספורט בבית הספר שחיבבו בעיקר את מי שהייתה הכי מהירה, הכי חזקה, הכי אתלטית או הכי משהו אחר. ואז באיזה שהוא שלב אי שם בחטיבת הביניים גיליתי, בזכות מורה לספורט שזיהתה את זה והשכילה לחזק אותי, שיש לי יכולת די טובה להיות חלק מקבוצת ספורט שבה שאר היכולות שלי משתלבות היטב למרות הכל.
לאט לאט האמונה ביכולות הגופניות שלי התחזקו עד אשר התרסקו שוב בתיכון, שם חזרתי למוכר ולידוע כי ספורט ואני כנראה לא מסתדרים הכי טוב וכי מי שעושה ספורט הוא ספורטאי ולי כנראה אין מקום שם.
במהלך החיים השלמתי עם האמונה הזו ופניתי לאפיקים אחרים. תמיד ידעתי שחשוב לעשות פעילות גופנית ושזה למעשה "חובה", משהו כמו צחצוח שיניים. ושהנאה גדולה כנראה לא תהיה שם אבל מי נהנה לעשות פעולות שהן מראש מוגדרות כ"חובה"?.

כנראה שעצם היותי "מופרעת קשב" או בעלת התכונה הכי מיוחדת שיש משכו אותי לכיוון הפעילות הגופנית שוב ושוב, ולמרות חוסר ההצלחה או חוסר האמונה העצמית ביכולות הגופניות שלי התמדתי בפעילות כזאת או אחרת: פעם קיקבוקס, פעם מדרגה, פעם חדר כושר ופעם ספינינג. תמיד מצאתי עניין ואתגר באיזה שהוא תחום גופני והחוויה החיובית הלכה ונבנתה בהדרגה. כנראה שהורמוני הספורט גרמו לי להימשך שוב ושוב לתחום מבלי אפילו לדעת למה כמה ואיך.
והנה אני מוצאת את עצמי בגיל 38 רוכבת על אופני שטח, מתאמנת בפילאטיס מכשירים, מעיזה, מנסה, מאמינה ומבינה שזה למעשה לא רק ספורט ולא רק הפרעת קשב. הרי כולנו יודעות כמה חשובה פעילות גופנית ובכל זאת יש משהו שעוצר אותנו בלהתחיל, לזוז, לתת לעצמנו את הצ'אנס שזה גם יכול להיות כיף. וכן לא כולנו נולדנו למשפחה שעושה טריאתלון או יותר נכון לא לכולנו זה בא בקלות. ואפילו אשחרר לכן סוד – מותר גם לא להיות הכי מושלמות (מתמודדת עם הסוגיה יום ביומו).
אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם האופניים באיזו עלייה מסובכת ומבינה שהעלייה הזו היא רק עוד אתגר שמוביל אותי לאתגר הבא כי אחרי שעליתי עלייה אחת מגיעה עלייה נוספת.
המראה שהאתגרים הגופניים והפיסיים יוצרים אצלי מהווה פלטפורמה להתמודדות עם כל מכשול מנטאלי שהוא, וכשאני משליכה את ההתמודדות שלי ומעבירה את זה לבנות שלי אני מבינה שפה הצלחתי! האמונה, ההכרה והחיזוק של היכולות שלנו הם אלה שמביאים תוצאות שעד כה אולי נראו לנו בלתי אפשריות, בלתי מושגות בעליל או כל דבר אחר שמתחיל בבלתי.
כאשר אני אצליח לבצע את תרגיל ה"גלגלון" המפורסם (עוד מתאמנת), אוכיח לעצמי שוב כמה יכולות יש לנו, ושרק צריך להאמין, להשקיע ולחזק – ומשם השמיים הם הגבול.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

17 תגובות

  1. מרגיש לי שהצצת לי לחיים. אני עברתי תהליך זהה אבל עם "התמכרות" לשחייה. שתהיה שנה טובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות