אני פורשת

כבר הרבה שנים שאני תופשת את עצמי כפורשת, מתחילה פרויקטים קטנים כגדולים ולא משלימה אותם.
החל מצביעה של גדר שהתחלתי ולא סיימתי, דרך לימודים שהחלטתי ללכת עליהם בכל הכח ולא השלמתי, עובר בשגרה יומית של פעילות גופנית או של כתיבה שלקחתי על עצמי ולא קיימתי ברציפות תפוקה משמעותית (בעיני).
לפני מספר חודשים ניהלתי שיחה עם חברה (שאולי עוד מעט תזהה את עצמה כאן) שאמרה שהיא מקנאה בי על כך שאני שמה לעצמי מטרות, אפילו קלות לביצוע וכובשת אותן באסרטיביות ועל כך שהיא מאוד הייתה רוצה את התכונה הזאת לעצמה.

ואני מוצאת את עצמי מנסה למפות מתי המשימות מגיעות לידי מימוש ומתי נזנחות בדרך ואולי דרך המיפוי לנסות ולהתגבר על הפרישה,על איבוד הכח.

במקום הראשון ברשימת הגורמים להשלמת המשימה, שלא נדרש כח התמדה. אם החלטתי לארגן למשפחה פעילות כנראה שתושלם תוך יום-יומיים, כנ"ל בקשה של חברה לברר לה פרט מסוים, חיפוש ספק של מוצר כלשהו, איתור שם של אדם/חברה/מקום וכו'.
שנית, כשאני מרגישה שיש לי יכולות שנותנות לי יתרון, השליטה היחסית בעולם האינטרנט, באנגלית, בידע כללי וכו, אבצע את המשימה במהירות הבזק.

הבא , לוח הזמנים. כלומר, אם היום נפלה ההחלטה ליישם פרויקט/משימה כלשהי, אבל תהליך היישום שלה יתחיל בעוד פרק זמן, כלומר, לא במיידי, כנראה שעד שיגיע זמן המימוש האוויר יצא והאינרציה שברחה תקשה להשלים את המשימה.

החלק החמור יותר הוא כשיש משימות/החלטות/פרויקטים שנופלים עוד לפני שהתחילו כי: אחליט שקשה מידי, מורכב מידי, אני לא מוכשרת מספיק כדי לבצע את מה שנדרש, אני משווה את עצמי לאחרים שביצעו כבר משהו דומה, או שאמורים לבצע ומוצאת את עצמי בתחושת נחיתות מולם…
בשנת 2010 נרשמתי למירוץ נייקי בתל אביב לריצה של 10 ק"מ. התחלתי להתאמן למירוץ 4 חודשים לפני שהתחיל, כשלא רצתי אף פעם בחיי לפני כן (מלבד צה"ל בית ספר וכו, וכמובן תוך סבל צרוף). התחלתי את האימונים במרץ ובמוטיבציה מטורפת, השכמתי 3 פעמים בשבוע והתייצבתי בחדר הכושר בשעה 06:00 כדי להספיק לרוץ לפני תחילת העבודה והרגשתי שהריצה עושה בשבילי מה שפסיכולוג טוב היה צריך לעמול עליו שנים, השתתפתי במירוץ ומשם התחילה הידלדלות האימונים עד שפסקו לגמרי. ואני יודעת שזה עושה לי טוב נפשית ופיזית, אבל, משהו בכל זאת גורם לי לא להמשיך במרץ שבו התחלתי.
בדומה לזה לפני כמעט שנה התחלתי לכתוב "דפי בוקר" על פי הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון. דפי בוקר מהווים מעין סיעור מוחות עם עצמי, משחררים את כל הג'אנק שאנחנו מתעוררות איתו ומוציא אותנו להתמודד עם היום ממקום שליו וטוב יותר. מישהי רוצה להמר כמה זמן זה החזיק מעמד? לא הרבה! ושוב, התועלת של הכתיבה ברורה ובכל זאת אני נטולת דפי בוקר חודשים רבים.

בסדנא שהייתה בתל אביב עם ג'וליה קמרון מ"דרך האומן" אחת המטלות הייתה לערוך רשימה של הדברים שאנחנו עושות תוך שאנחנו "מתעללות" בעצמנו.
אי הריצה היה אצלי במקום הראשון.

איך יוצאים ממעגל ההתעללות העצמית הזאת? איך ממשיכים במוטיבציה לאורך זמן?
ואיך למרות כל זאת אמצא את הדרך לעשות למעני, לסלוח לעצמי על חוסר העקביות לטובת ביצוע, גם אם לא תכוף של מה שעושה לי טוב?

לכבוד השנה החדשה החלטתי להפסיק להלקות את עצמי על פרישה/נטישה של רעיון או של ביצוע שלו. ופשוט לפרגן לעצמי שנה של עשיית טוב לעצמי ודרך זה לסביבה שלי.

אודות לימור ברק

נשואה לרון. אמא ליונתן יואב ואביגיל. צלמת חובבת, חולת הופעות חיות. מוצאת בכתיבה דרך לשחרור לחצים, טיפול אישי וסיעור מוחות עם עצמי. אילתית גאה בלב ובנשמה, רק, בשלב זה, לא בגיאוגרפיה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

16 תגובות

  1. אחד האב
    זו אחת הבעיות המרכזיות של כולנו. אצל כל אחד במקום אחר. הפתרון מורכב ולא קל, אך אפשרי.…

    זו אחת הבעיות המרכזיות של כולנו.
    אצל כל אחד במקום אחר.
    הפתרון מורכב ולא קל, אך אפשרי.
    העקרון:
    ראשית לדון עם עצמנו מה חשוב לנו, כלומר מאלו משימות איננו רוצים לפרוש.
    כעת לבדוק כמה זמן סביר להקדיש למשימות שנבחרו, כך שנצליח לעמוד בהן.
    כך נקטין את האכזבה מעצמנו, המשתקת אותנו.
    לדוגמא: כתיבה רק פעם אחת בשבוע או ריצה רק פעמיים בשבוע.
    גם הזמן ביום צריך להבחר נכון וכן משך הזמן שנקדיש לפעילות.
    בטוח שתצליחי.

  2. צליל
    גם לי יש אחות כזו ;)

    גם לי יש אחות כזו
    ;)

  3. כרמית דישי גליקר
    חח התמונה כל כך שווה!

    חח התמונה כל כך שווה!

    • צביה
      כל דבר שעשית, הוא לא פרישה, מראש זה היה פרוייקט. הצלחת, עשית "וי" והמשכת הלאה. זה לא היה כנראה מספיק…

      כל דבר שעשית, הוא לא פרישה, מראש זה היה פרוייקט. הצלחת, עשית "וי" והמשכת הלאה. זה לא היה כנראה מספיק מעניין בשביל להמשיך.
      עכשיו לדפי הבוקר של ג'וליה קמרון. נו באמת!!! זה מציק, מעצבן, יש המון דברים אחרים דחופים לעשות על הבוקר במקום לספור עמודים. ועד היום לא הבנתי אם צריך לכתוב משני צידי הדף.
      המוטיבציה שלך היא לעשות דברים חדשים. היא נמשכת לאורך זמן.
      לכי על זה

      • לימור ברק
        זה מציק ומעצבן, אבל בתור מי שנסתה את זה, זה גם מאוד יעיל. וג'וליה הבהירה את נושא גודל העמוד…

        זה מציק ומעצבן, אבל בתור מי שנסתה את זה, זה גם מאוד יעיל.
        וג'וליה הבהירה את נושא גודל העמוד והאם צד אחד או שני צדדים. אז מדובר בעמוד בגודל LETTER האמריקאי ובכתיבה מצד אחד.

        :)

  4. רימה
    אאוצ' כמה אני מזדהה

    אאוצ' כמה אני מזדהה

  5. זהבית
    יכולה להסביר מה זה הסדנאות האלו של קמרון הזו שהזכרת?

    יכולה להסביר מה זה הסדנאות האלו של קמרון הזו שהזכרת?

    • לימור ברק
      הי כרמית, הספר נקרא "דרך האמן" והכותבת שלו, ג'וליה קמרון הגיעה לביקור שכלל סדנא של יומיים בתל…

      הי כרמית,

      הספר נקרא "דרך האמן" והכותבת שלו, ג'וליה קמרון הגיעה לביקור שכלל סדנא של יומיים בתל אביב.
      אם להתרשם מגילה של ג'וליה ומצבה, לא תתקיים בארץ סדנא נוספת כזאת.
      אבל, אפשר בהחלט, להשלים את הסדנא שמלווה הספר.

      בהצלחה
      לימור

    • לימור ברק
      זהבית כמובן, ולא כרמית. סליחה

      זהבית כמובן, ולא כרמית.
      סליחה

  6. נופר גוברין
    דיי הכותרת מלחיצה

    דיי הכותרת מלחיצה

  7. רותי
    גם לפרוש זו דרך. לא תמיד זה משהו רע

    גם לפרוש זו דרך. לא תמיד זה משהו רע

  8. ויוי רצ'קובסקי טל אל
    כל הכבוד על הכנות ועל הבגרות שלך. זה הכי לא ברור מאליו

    כל הכבוד על הכנות ועל הבגרות שלך. זה הכי לא ברור מאליו

  9. אלינור
    איזה כותרת דרמטית..! וואיי איזו הגזמה!!

    איזה כותרת דרמטית..! וואיי איזו הגזמה!!

  10. נירית הלר קומבוס
    יש לי אחות כזו

    יש לי אחות כזו

  11. שרון פרנק יקואל
    אויי כמה הזדהות :((

    אויי כמה הזדהות :((

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק