אנחנו שניים במשפחה

בשנה שעברה, כשהבן שלי היה בגן חובה, היה לוח עשוי לבד בכניסה לגן, אשר בכל בוקר הייתה מתנוססת עליו שאלה אחרת, עם מספר תשובות, וכל ילד עם היכנסו לגן היה צריך לקחת מתוך הסלסלה שהיו בה תוויות עם סקוטשים כמספר הילדים ועם שמותיהם, את התווית עם שמו ולהדביק אותה תחת התשובה המתאימה לו.
היו שאלות כמו: כיצד הגעת היום לגן (ברגל, באופניים, באוטו, באוטובוס) או איזה בע"ח / פרי / חג אהוב עליך וכיו"ב, וזה היה נחמד. גם לילד שניתנת לו האפשרות לספר עוד משהו על עצמו, וגם לצוות הגן, שחוץ מלדעת עוד משהו על הילדים, זו הייתה דרך עבורם לקבל תמונת מצב אודות הנוכחים והנעדרים באותו יום.
בוקר אחד התנוססה השאלה "כמה אחים יש לך?" כשהתשובות הנתונות הן בין 1 ל-5. ומה עם ילדים שאין להם אחים כלל? ומה עם כאלה שיש להם אח/ות למחצה, חשבתי, וכמובן שלא בכדי.
אז את השאלה הזו, על אף הקושי שהיה טמון בה עבורנו עוד שרדנו, כשלמחרת כבר הגיעה השאלה הבאה: "כמה אתם במשפחה?"
"אמא, נכון אנחנו 9 במשפחה?". שואל / אומר לי בן ה-5.5 שלי.
"ומי הם התשעה?" אני שואלת.
והוא מונה: אני, את, אבא, נ' (בתו של אביו מאשתו הראשונה), סבתא מ' (בביתה אבא שלו מארח אותו בסופי השבוע שלו, מאז גירושינו), ר' (אשתו הראשונה של אביו, אמא של אחותו למחצה), איציק (הכלב שלנו), צ'י ובש (הכלבים של האחות למחצה ואימה).
ולמי שזה נראה כמו אידיליה מתוקה של איחוד משפחות, למרבה הצער אבהיר כי לא היא! ולכל היותר מדובר בפנטזיה של ילד אחד מתוק שרק רוצה משפחה שלמה, ילד שנולד לתוך נסיבות לפיהן אביו נישא לאמו, לי, כשהוא כבר גרוש פעם אחת ואב לילדה מנישואיו הראשונים, ולאחר כמה שנים, גם אנחנו התגרשנו, ובאשר למודל המשפחתי שאליו נחשף הילד בביקוריו אצל האב, הרי שמאז הגירושין שלנו מארח האב את בני ואת בתו מנישואיו הראשונים בבית הסבתא, אמו. כך שהמודל המשפחתי שהילד רואה בביקוריו אצל אביו הוא אבא שמתגורר עם סבתא ומארח יחד עם הסבתא את ילדיו, שלכל אחד מהן אמא אחרת.

אני מסתכלת עליו, מקשיבה לו לא רק עם האוזניים, אלא גם ובעיקר עם הלב, ומבינה שוב את שזר לא יבין, עד כמה מסובכים ומורכבים חייו של ילד הגירושין שלי, עד כמה הוא נאלץ להתמודד בכל רגע נתון כמעט, בכל שאלה שנראית לילדים אחרים טריוויאלית, עם חוסר השלמות של משפחתו, עם הרגשת השונות, עם החסר. ושאף אחד לא יקשקש לי שיש עוד ילדי גירושין רבים, וזה לא מה שהיה פעם. זה טיעון שאין בכוחו לנחם לא אותי, ויותר חשוב ממני, לא אותו. כי מניסיון, ועם כל הכבוד לנתונים סטטיסטיים, אין בכוחם לרפא לב כואב.
וליבי יוצא אליו, אל ילד הגירושין המבולבל והכואב שלי, שעל אף שלכולם הוא נראה שמח, חיוני ומדהים, אני יודעת ורואה כמה כואב לו ומבולבל לו בתוך הלב פנימה, ויש לי רק תפילה אחת אשר למען הגשמתה מכוונים כל משאבי ומרצי, והיא להצליח לשאוב את כל הכאב והבלבול הזה שהתיישב לו שם עם משאבה חד כיוונית, שתעביר ממנו אלי את הכל, כדי לשחרר אותו, להקל עליו, שלא ייאלץ לחוות את תוצאות הבחירות הרעות של הוריו.
ובאשר לתשובה ה"נכונה" לשאלה "כמה אנחנו במשפחה", גם עבורי זו שאלה מאוד מסובכת, טעונה ומורכבת, אז מה אפשר לצפות מילד בן פחות מ-6?
וכשאני מפרקת את השאלה, שלרבים נראית טריוויאלית, הרי שכל אחת מהמילים בשאלה מסובכת, מורכבת וכואבת עבורי.
כי מי אמור להיות כלול בספירה הזו, ב"כמה"? זה מי שגר בבית שלנו? ואם כן, אז ה"אנחנו" זה שנינו, הבן שלי ואני. ואז המילה השנייה, "משפחה", האם שניים זה מספיק כדי להיחשב ל"משפחה"?
האם כשאני מסתכלת על תמונות שלי ושל הבן שלי, אני חושבת לעצמי: "זו המשפחה שלי?" רק שנינו? משפחה? ושלמה עם זה?
ואולי הכל מתחיל ממני, בקושי שלי ובחוסר המוכנות שלי להשלים עם המצב שאנחנו שניים, רק שניים. שחסרה לנו צלע אחת או אפילו עוד כמה צלעות. אולי התקווה שלי שנהיה יותר משניים ביום מן הימים, מפריעה ובאה על חשבון ההשלמה עם ההווה לפיו כרגע אנחנו שניים.
והקושי להשיב לשאלה: "כמה אנחנו במשפחה?" בפה מלא ובלב שלם: "אנחנו שניים במשפחה" הוא קושי שלי.
ואני מבינה פתאום עד כמה חשוב שאתגבר על הקושי הזה. בשביל שנינו. עד כמה חשוב שאצליח להגיע להבנה ולהשלמה שאנחנו שניים במשפחה, לא ממקום של כאב וצער. אלא ממקום שזה בסדר. ששניים כמונו זה לא חסר. זה מלא. זה שלם.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

18 תגובות

  1. פוסט מרגש. אני לא הייתי בונה על זה שבכל יתר הבתים המצב מושלם. אתם שניים, ההם ארבעה או חמישה, אז מה? החברה הישראלית מכתיבה לנו להיות נשואים, בעלי משפחות גדולות ושאר מסרים ותפיסות שמזמן כבר פשטו את הרגל ואין בינם ובין אושר בחיים שום קשר.
    יש מודלים שונים למשפחות, הכל מתאים ובסדר. לדעתי הגן ובית הספר צריכים להתאים את המסרים החינוכיים שלהם בהתאם ,על מנת לא לייצר אצל אמהות כמוך וילדים כמו בנך המתוק הרגשה שאתם "אחרים", כי אתם לא!

  2. ורד יקרה, נראה שאת רואה באופן טבעי לעצמך, משפחה בה ישנם יותר מאשר את וילדך.
    הכמיהה שלך היא ל"מישהו לרוץ איתו למרחקים ארוכים,, ולאו דווקא על מסלול הריצה.
    מסלול החיים! התאור הטבעי של הדברים הוא המתאים. תמיכה בילד חמוד ושואל כזה, והסבר שאת איתו לגמרי, ואמא-(את) ואבא שלו, נפרדו כי לא הסתדר להמשיך להית יחד. אבל אבא שלו הוא הלאה אביו, וכך המשפחה שם, ואת אמא שלו, ואוהבת אותו עד השמים ויותר.
    אני מאחל לך שתגשימי את רצונותייך. תרוצי סולו או בדואט? יפה. רק שתשמרי על החויניות שלך והרצון להיות את!
    חיבוק ממני! יואב

  3. החיים מעמידים אותנו בצמתים של הלב. אין לך (ולנו) ברירה אלא להתמודד.
    גם אני זוכרת את הכתבות הקודמות שלך ורוצה למסור שאת לא לבד…אתם לא לבד.

  4. חבקי את הילד המהמם שלך. הכי הרבה יותר מסובכים מהעיניים שלנו. הם צריכים בעיקר חיבוק.

    1. זו טעות הרבה יותר גדולה להטיח ביקורת. את קוראת מה היא כתבה אבל לא באמת מכירה את התמונה הגדולה. קחי נשימה

  5. ככ רוצה להגיב אבל המילים לא מוצאות חיבור למקלדת. מאוד נרגשת. מאוד.
    ואולי כי זה הסיפור שלי בכלל… שלה ושלי..

  6. זוכרת את הכתבות הקודמות שלך וגומעת גם את זו. כמו שכתבו לפניי – שניים זה הרבה יותר מאחד ועוד אחת. אתם המון

  7. סיפור שיכול להראות לאנשים מבחוץ זר ורחוק אבל זו סיטואציה ככ נפוצה פה אצלינו.
    לפעמים שניים זה המון! אל תשכחי את זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות