משרד החינוך לא מכיר "משפחות אחרות"

נדמה היה שמערכת החינוך כבר יודעת לחנך את ילדינו שיש משפחות מהרכבים שונים ושכולן לגיטימיות. היה נדמה שידוע לה שתם עידן המשפחה ה'רגילה' (אמא, אבא, שלושה ילדים). אבל כנראה שהכל רק לכאורה. המערכת טרם הפנימה באמת ובתמים שתם עידן זה ועדיין עושה עוול (גם אם לא מכוון) לילדים מהמשפחות ה'אחרות'.

לוח הלבד הארור בגן הילדים
שנות גן רבות מאחוריי. זכורים לי בקרים בו קיבלו את פני הילדים בבקשה לשייך עצמם לטור המתאים בלוח הלבד בגן, ולהדביק את שמם בהתאם.. הנושא: "המשפחה שלי". וליתר דיוק: כמה אתם במשפחה. האם אתם חמישה ויותר? ארבעה? שלושה? שנאתי את המטלה הזאת. הרגשתי שהיא מדגישה הבדלים, ומה זה חשוב בכלל.
ישראל היא ארץ המקדשת משפחתיות וילודה. החברה הישראלית מתנשאת על משפחות שמונות רק, רחמנא ליצלן, ילד אחד. זאת ועוד, מערכת החינוך (החל מהגנים) פחות יודעת להתמודד עם משפחות שאינן בהרכב ה"מסורתי", קרי אמא אבא ומספר ילדים.
אז אני תוהה, האם עבר בראשה של אותה גננת נכבדה, מה יחשוב אותו ילד, איך ישייך עצמו ב"דילמת הלבד", אם הוא חי במשפחה של אם גרושה ואב שהתחתן שוב וממנו יש לו אח? איך בדיוק מתבצעת הספירה כאן? וכיצד סופרים משפחה בה גרים יחד סבתא, אמא ובן? זה שניים או שלושה? מה ומי נחשב בעצם ב"משפחה"? ולמה בכלל להעמיד אותם בהתחבטות הכבדה הזאת?
ומה ירגיש הילד "יוצא הדופן" שאין לו (אלוהים אדירים) אחים? הטור שלו (משפחה המונה שלושה) הוא בין הריקים בגן, שכן מרבית ילדי הגן בעלי אחים, ורק הוא לא. גלגלי מוחו ודאי פועלים ומנחים אותו לחשוב שיש כאן בעיה. ולא פלא. הוא במיעוט. ילדים לא אוהבים להיות יוצאי דופן. לא אוהבים להיות במיעוט. העניין הוא שאין כאן שום בעיה! (אולי רק אחת כזו שיצרה הגננת). ומה תחשוב אמו, שייתכן ועוברת גיהינום של טיפולי פוריות ודוחפים לה בפרצוף את כל הכאב הזה?

הגירושים גואים אבל בבית הספר עסקים כרגיל
בבתי הספר המצב לא טוב יותר. הילדים מתבקשים בתחילת השנה, בטקס קבוע וחסר מעוף, לרשום ברכת שנה טובה למשפחה שלהם. אני מניחה שאם בית הספר היה רגיש טיפה יותר הוא היה מניח על השולחן מספר מספיק של ברכות, כך שכל ילד ייקח עצמאית ברכה או שתיים, לפי צורך, ולא יאלץ לבקש עוד ברכה, כי הוא מבית של הורים שאינם גרים יחד. ואולי הגיע בכלל הזמן לשים סוף לכל האיחולים המשפחתיים המייגעים והדביקים האלה ולבקש מהם לכתוב דברים שונים, סוף סוף, ויצירתיים קצת יותר.
זאת ועוד. במשפחות גרושות האבא לעיתים "לא נספר" במערכת. כלומר, העדכונים השוטפים אודות הילד, אסיפות הורים, תעודות וכד' לא מועברים אליו במייל או בחוזרים ואינם מגיעים אליו אוטומטית, אלא רק אם ביקש מפורשות. וכי מדוע שיקבל? הרי משפחות גרושות הן לא "נורמליות", הן מיעוט זניח וודאי שאינן מהוות את מודל המשפחה המושלמת שהמערכת כה מחבבת. תקראו בעצמכם בחוזר מנכ"ל, סעיף 3.3

עדיין מחפשים שורשים
בהגיע הילדים לחטיבה יתבקשו לייצר את העבודה עתירת הפאתוס הלא היא "שורשים", בה הם אמורים לחקור את משפחתם ושורשיהם. עוד אבן נגף בפני ילדים חסרי אחים או ילדים להורים גרושים. כי קשה לראיין את כל בני המשפחה כשאין לך אחים או דודים (זו פשוט תהיה עבודה קצרה מאוד כנראה), וגם קשה לראיין את אבא שלך אם אין לך מושג איפה הוא (בכלל לא גר בארץ) ומן הסתם גם תתקשה בריאיון של הסבא שלך,אבא שלו.
ואולי בכלל מדובר במשפחה שכולה, שעצם הבקשה עבור ילד כזה לייצר עבודת שורשים תחולל חיטוט כואב בפצעים כלשהם. ואולי מדובר בכלל במשפחה עם שתי אמהות ואבא שאינו מתגורר קבע עם הילד, אז השורשים פה קצת מתפצלים ואני לא באמת חושבת שהמערכת המקובעת לקחה את כל המצבים האלה בחשבון. היא עדיין סבורה שמשפחה זה בהכרח אבא, אמא ושלושה ילדים.
ובכלל, המערכת סבורה שמשפחה אינה עניין פרטי, אלא ציבורי, ויש לעסוק בו בפירוט רב בבית הספר ושכך מתאים לכולם.
שנה אחרי שנה, מיוחסת חשיבות רבה לעבודת השורשים של הילדים, ללא מתן אלטרנטיבה עבורם לחקור ולהעמיק בנושאים חשובים לא פחות הנוגעים לאישיותם וזהותם (החלומות שלהם, שאיפות שלהם, מוזיקאי מעורר השראה בעיניהם, טכנולוגיה ששינתה את חייהם ועוד).
אז אם אפשר, חברה ישראלית, משרד חינוך יקר, תתאימו בבקשה את המסרים החינוכיים של המערכת וההוראות למחנכים (החל מגיל גן) לרוח הזמן, על מנת שיתאימו לכולם ויחסכו לנו ולילדינו כאב לב.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

23 תגובות

  1. אבל העניין הוא שזה לא כזה פשוט.. זה לא רק משרד החינוך.. אלא החברים שסובבים את הילדים, והבתים של החברים האלו אותם הם מבקרים מדי פעם ושהם תמיד 'אחרים או 'שונים' ומציבים לפניהם כל מיני מראות

  2. המשפט האחרון הכי דיבר אליי. אם רק היה אפשר לחסוך לילדים את כל כאבי הלב המיותרים האלו, את כל השאלות הטיפשיות, החטטנות..

  3. אני בכלל לא סובלת את הלוח המכוער הזה.. יש בו שאלות כל כך ארכאיות כמו "איזה יום בשבוע אתה אוהב" וכזה חרטא שנראה לי תמיד משנות ה 60

  4. בדיוק אתמול בערוץ 10 הייתה כתבה על האם אנחנו ההורים מעורבים מדי או שזה פשוט מתבקש.
    אני חושבת שטור כזה כמו שלך מחזק את התחושה שאנחנו צריכים לעמוד על הרגליים האחוריות ולהיות דרוכים לכל נוהג ונוהל הנוגע לילדינו. כתבת מהלב ומהראש יחד. אוהבת ומשתפת

  5. אני זוכרת מהבן שלי שנתבקש להכין עבודה על אבא (שלא נמצא בתמונה מהיום הראשון).
    המבט המאוכזב שקיבלתי מהגננת עדיין יושב לי אי שם בזכרון

  6. אני נחשבת "משפחה רגילה" עם אמא ואבא שני בנים ובת ורואה מהצד את חוסר הרגישות כלפיי מי שחורג מהנורמה. כמו שמישהי כתבה מעל – זה יבוא לכל הארץ כמו שזה נמצא בתל אביב ורמת גן.
    אבל רק אם תשמע קול צעקה

  7. כאם לילדה אחת בת 9 עברתי ועוברת את התהליך הזה בכל שנה מחדש. זה היה בגן עם "תציירי את המשפחה שלך" ועד בית הספר עם האילן המשפחתי המציק.
    הלוואי ומישהו ישמע את הלב שלנו……

  8. מכירה טוב מאוד את תחושת הילד שנשאל לגביי העץ המשפחתי.
    אני יכולה להגיד שבתל אביב יותר מורגלים למשפחות האחרות אך בספרי הלימוד נשארו ב 1977

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות