הגיע הזמן לחזור אל שוק העבודה

זה באמת בסדר, אני מנחמת את עצמי, את מנוסה, עם ותק, חכמה ומלאת אמביציה, מי לא ירצה לקבל עובדת כמוך למשרדו? איך אפשר לוותר עליך?!
אלו הדברים שעליהם אני חוזרת בראשי כמו מנטרה בבוקר כשאני בודקת אם הגיעו תשובות לתיבת המייל, וכל פעם שהטלפון מצלצל ואני מקווה שזו איזה פקידה שרוצה לתאם לי ראיון עבודה וגם כשאני מתבדה וטועה, העיקר להשתדל ולא לאבד תקווה.
כבר שנה וחצי אני בבית, מבחירה, אבל עכשיו קצת נמאס לי. וגם קצת בגלל יוקר המחיה.
במשך כל התקופה הזו, היו לי הרבה דברים לעשות, זה לא שישבתי "רגל על רגל", הכביסות, הניקיונות, הילדים, הבעיות ובין לבין גם ניסיתי ליצור, לא הפסקתי וזה מה שעודד אותי ואיפשר לי להישאר עם "ראש מעל המים", הידיעה שבין כל הבנאליות יש לי את הפינה שם אני כותבת ומתפרקת עודדה אותי להמשיך.
אבל זהו, עייפתי גם מזה, הגיע הזמן לחזור אל שוק העבודה, לקום מוקדם בבוקר, להתארגן, לפגוש אנשים חדשים, להתעסק בהמון נושאים מלבד סוג מרכך הכביסה ומתי הילדים באים.
אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה, אחרי שנה וחצי בבית הביטחון התחיל להתערער, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, קודם לסדר את "קורות החיים" ואז להיכנס לכל אתרי האינטרנט החדשים ולחפש משרות פנויות? לחזור למה שעשיתי בעבר? אך מצד שני זה מה ששבר אותי. אבל איך אפנה לדרך חדשה, מהיכן אאזור אומץ ומי אומר שאני באמת כזו טובה? והיום יש לי גם דרישות, לא מוכנה להתפשר על כל דבר, צרכה שהמיקום יהיה זמין, שהשעות יהיו נוחות, שיהיה לי קל ללכת ולחזור.

ואז להתחיל ללכת לראיונות עבודה, זה כמו להרשים בפגישה ראשונה. להיות רצינית, אבל לא מדי, להיות נימוסית אבל לא עדינה עד בלי די, לספר מה עשיתי בחיי ולחייך גם לא אתקבל.
החברים והמשפחה מעודדים את השינוי, אומרים שזה יעשה לי טוב, שאני מבזבזת את כישרוני ויש אחרים שיכולים ליהנות ממנו. מהם אני שואבת את הכוח, ברור לי שהם צודקים וככל שהימים עוברים הפחד רק יגדל ועליי לקום ולהפסיק לחשוב על "למה אם ובכלל" אבל זה לא קל.

מצד אחד אם אצא לעבוד אראה את ילדיי הרבה פחות ונקיפות המצפון יגברו מצד שני אם אשאר, ארגיש מתוסכלת כמו עקרת בית נואשת.
אבל אחרי כל הדילמות והמחשבות, אני כן חושבת שעליי לחזור ולנסות, בסך הכל אני עוד צעירה (יחסית, כי גם על זה אני יכולה לפתוח שיחה של שעה) וככל שהזמן יחלוף איתו גם הביטחון העצמי שלי יעלם, עדיף עכשיו, עדיף להכות בברזל.

וזה באמת בסדר, אני מנחמת את עצמי גם הבוקר, שולחת עוד קורות חיים ובין לבין מכינה אוכל לצהריים.

אודות ליטל מלח גניר

בת 36, נשואה ואמא לשלושה בנים בני 9 ,6 ,4 (קצת יותר...) עוסקת בכתיבת טקסטים (שירים ללא לחן) מהיותי ילדה ועם הזמן עברתי לסיפורים קצרים, מכתבים, מכתבי תלונה ובימינו אנו – סטטוסים בפייסבוק. כותבת בלוג "בקפה דה מרקר" אבל לא לעיתים קרובות. ובין כל זה, משווקת הרכבים מוזיקליים ומשתתפת כזמרת ליווי בהרכב רוק שנקרא "לעקת רוק – האסורים".

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

9 תגובות

  1. ליטל
    תודה רבה לכן:)

    תודה רבה לכן:)

  2. רונית
    ליבי איתך. מקווה שבקרוב יהיו לך בשורות טובות

    ליבי איתך. מקווה שבקרוב יהיו לך בשורות טובות

  3. סופי
    החיפוש עבודה הוא העבודה הרצינית באמת!

    החיפוש עבודה הוא העבודה הרצינית באמת!

  4. מיה ברקן סייג
    המון בהצלחה שיהיה לך! מחכה לעדכונים :):)

    המון בהצלחה שיהיה לך! מחכה לעדכונים :):)

  5. רחלי
    זה באמת בסדר. הכל נורמלי. העיקר שתהיי שלמה עם עצמך

    זה באמת בסדר. הכל נורמלי. העיקר שתהיי שלמה עם עצמך

  6. סנאית
    אמא שלי הייתה עקרת בית לאורך כל השנים , ומעולם לא הייתה נואשת או מתוסכלת

    אמא שלי הייתה עקרת בית לאורך כל השנים , ומעולם לא הייתה נואשת או מתוסכלת

  7. קרין סולימני
    הכי חשוב האמונה העצמית. בהצלחה

    הכי חשוב האמונה העצמית. בהצלחה

  8. דפנה שויצקי לרמן
    הייתי במצב הזה לפני שנה וחצי.. מחזיקה לך אצבעות

    הייתי במצב הזה לפני שנה וחצי.. מחזיקה לך אצבעות

  9. הילית
    ראיונות עבודה הם העבודה הקשה באמת .בהצלחה גדולה!!

    ראיונות עבודה הם העבודה הקשה באמת .בהצלחה גדולה!!

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק