הסתכלתי במראה וידעתי: אני רוצה להתגרש

זה מתחיל בבום, את מתעוררת בוקר אחד והכל מעצבן אותך.
הדרך שבה הוא לוגם את הקפה, צורת הנהיגה שלו, שפת הגוף שלו, ההתנהלות בבוקר.
זה מתחיל במיליון ויכוחים קטנים שהולכים ומתגברים כמו כדור שלג. על כל דבר, על למה לא זרקת את הזבל, על מי ישטוף את הכלים וממשיך בצעקות, בכעסים במריבות קולניות על כלום ועל כל דבר: על הילדים, על הכספים, על הבית, על ההורים, על החברים שלו, על החברות שלך, על הלבוש, הבגדים, הקניות, הבזבוזים.
רבים על הכל, כועסים על הכל אבל אף אחד לא צורח בקול: היי, מה קורה פה, מה קורה לנו???

זה קורה בעיקר בלילות.. הקולות בראש מתגברים, כן, שקט בבית, שקט בחוץ כל העולם ישן ואת עם המחשבות שלך שמהדהדות עכשיו בחוזקה ולא מרפות.

היי, קומי תתעוררי, זה החיים שלך, שלך!!
כן, התשוקה כבר מזמן נגמרה והריבים רק הולכים ומתגברים. הכבוד ואהבה שפעם היו ביניכם הולכים ותופסים אכזבה, כעס, לחצים ומירמור.

פתאום הקולות בראש כבר מתחילים להתגלגל על השפתיים, את מתחילה להגיד את זה בקול רם לעצמך מול המראה, כשאת לבד בבית, בשקט של המכונית.
היי, בא לי לברוח, בא לי לעזוב, בא לי ללכת מכאן! ללכת ממנו!
והכי חשוב, היי, בא לי לחיות!! לחייך, להתרגש, לאהוב, בא לי להרגיש נחשקת, נזקקת, שמקשיבים לי, שמכבדים אותי, שאוהבים אותי.
בא לי להיות אישה, בא לי להיות מאהבת, בא לי לחזור להיות אני עצמי, אותה אני שכבר מזמן לא הסתכלה עלי במראה וחייכה.

אבל מה עושים עכשיו?
כמו כל דבר בחיים גם פה התשובה מתחלקת לשלושה חלקים:
הראשון- להתרגל: כלומר להתפשר, להישאר בחיים המוכרים, לבלוע ולהבליג, אבל לשמור על המשפחה שלי.
השני – לבגוד: לפתח חיים אחרים, למצוא את אותו האחד שיגרום לי להרגיש צעירה, שובבה, נחשקת וסוערת. לשלב בין הטוב לרע.
השלישי- להתגרש: להגיד בקול רם, זהו נמאס לא רוצה יותר, לא מתפשרת לא מפחדת, בוחרת לחיות את החיים שלי, לקבל את הלבד ולאהוב אותו. לחזור לחייך לעצמי, לגלות את עצמי, לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי. לנשום עמוק לקחת המון כוחות ולהתחיל מהתחלה.

ויום אחד זה נגמר. ביום שבו העזתי ואמרתי בקול שקט אך ברור ותקיף: היי, אני רוצה להתגרש!
ואתן יודעות מה, השמיים נשארו כחולים, השמש זרחה גם למחרת בבוקר.
ואני.. אחרי שבכיתי המון המון, חזרתי לחייך לעצמי במראה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

24 תגובות

  1. אני קוראת ואומרת וואלה סיפור חיי כן….התרגשתי אחרי 38 שנה ולא מצטערת לרגע הסתכלתי במראה ושיננתי אני בוחרת בעצמי הלכתי ופתחתי תיק ברבנות ואיך כתבת השמים ממשיכים להיות כחולים אני אומרת היו לי חיים לפניו ויהיו לי גם אחרי

  2. ממרום גילי (66) , יכולה אני להגיד שכנראה כולם עוברים את זה…גם אני הייתי שם, אפילו מספר פעמים, חשבתי על גרושין. אבל מסיבות הפוכות. בגלל הבגידות שלו. נכון, הפרפרים בבטן, האהבה וההתרגשות נעלמים במשך הזמן, אבל מאידך בנינו משפחה. נורא קל להרוס. נורא קשה לבנות.עליות ירידות…, נשארנו בסופו של דבר כ-40 שנה ביחד. עד שנפטר ממחלה. החיים מלאים פשרות וויתורים, וזה סוד הזוגיות.

  3. קשה לי לעשות לייק לכתבה שכזו כי הסיפור בטוח לא "אהוב" אבל העברת את המסר שלך בצורה הכי מעננינת ומרגשת שיש. משתפת בפורום אימהות רעננה

להגיב על סיגל אריאלי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות