כולנו צריכות חיזוקים חיוביים

נכון שאנחנו ההורים בעצם כבר סוג של 'גדולים', או בעצם כבר לא כל כך 'קטנים'..
לכאורה אנחנו יודעים יותר, אחראיים יותר, שקולים יותר, חושבים יותר ועוד כמה יותרים כאלה ואחרים (תרגישו חופשי להוסיף).
לכולנו יש את התלבושת המדוגמת של העבודה, הפרצופים הרציניים, האישיות שלנו שכבר התגבשה לה במהלך השירות הצבאי ואי שם מתחת לכל השכבות הללו נמצא הילד שבתוכנו. לעיתים הוא מציץ החוצה ואנחנו טורחים להחזירו פנימה שמה יעשה 'שטויות' ולעיתים הוא ישן תקופה ארוכה ויש כאלה שכאשר הוא פורץ החוצה פשוט אי אפשר להחזירו, כמו שד שברח מהבקבוק והפקק טבע במעמקי הים (עדיין מחפשת את הפקק).
אני מרבה להסתכל על סיטואציות חברתיות מהצד ולהבחין איך הילד הזה שנמצא אצלנו, (כן, כן אצל כולנו הוא חי ונושם בדרגות שונות), איך הוא מתעורר ואנחנו חוזרים בין רגע לארגז החול שבגן, ושם התכונות הכי אנושיות, טבעיות ובסיסיות יוצאות לאור.
במהלך משבר גיל הארבעים שלי (התחלתי מוקדם…) הצטרפתי לקבוצת רכיבה על אופני שטח. וככה כמו שאני מצטרפת עולים בי חששות של גיל גן: איך אשתלב? ואם אני לא מספיק טובה? ואם אהיה אחרונה? ואם אעכב את כולם? ואם אסבול? ואם ואם ואם…
וככה אני מצטרפת לקבוצה שכבר רוכבת לפחות איזה יומיים-שלושה וטבילת האש לא קלה בכלל. הרוכבים הוותיקים כל אחד בדרכו מנסה לברר מי זו שהגיעה לפה? מה הרקע שלה? ואני בהתחלה מנסה להנמיך ציפיות, למצוא את המקום שלי בתוך התמהיל החברתי החדש שעומד בפני. לאט לאט אני מתחילה להבין שפה, בטבע, על גבי האופניים, כאשר העצים עוטפים אותי, הרוח נושבת והאתגר לא פשוט, דווקא פה כולנו הופכים ל"גדולים קטנים".

ולמה הפעם התכוונה המשוררת? הכוונה היא שכל התכונות מארגז החול באות פה לידי ביטוי באופן הכי "נקי" שיש. פה אנחנו ה"גדולות" חוזרות להיות "קטנות" ואפילו לא שמים לב לכך. אנחנו רוצות להיות הכי טובות, אולי להרשים אחרים, להצליח, להיות חלק מקבוצה, להעז, לצחוק, ליהנות, אולי להיות ראשונות?, לא להיות אחרונות (על בטוח), להיות ליצן הקבוצה ועוד ועוד. בעצם תוך שניות השכבות החיצוניות מתקלפות וניתן לראות בכל אחד ואחת את הילד שמגיח החוצה מתוך האישיות העטופה ולעיתים אף חנוטה.
מה שבעיקר שמתי לב הוא שכולנו (לא משנה באיזה גיל) צריכות חיזוקים חיוביים ורוצות שיראו אותנו. לא תאמינו אבל כשהמדריך נותן לי מחמאה על איזה תרגילון, זה מזיז לי, פתאום משהו נפתח והמוטיבציה עולה. אני אמנם מודעת לנושא ושמה לב כמה השפעה יש לחיזוקים כאלה עלי אבל כשאני רואה את זה אצל אחרים, אני מבינה שלמעשה (כמעט) כולנו קורצנו מאותו החומר. ואם אנחנו ה"גדולות קטנות" צריכים שיראו אותנו, יחזקו אותנו ויתמכו בנו, אז קל וחומר הילדים שלנו.
החלטתי להעלות את מפלס החיזוקים אצל הבנות שלי. לתת יותר, להעצים, לראות אותן מגיבות ומתפתחות, לתת להן חיזוק לפני שיבקשו. כי בסופו של יום מסתבר ש – כולנו ילדים!

אודות לילך קרן גרופר

בת 40, אמא לסהר (11), שוהם (8) ואופק (5), נשואה למוטי. ready, steady, go- פרויקט אישי-נשי, אשר נולד מתוך החוויה הפרטית שלי כאישה, אמא, בת זוג ועובדת בארגון.. למעשה ממש כמו כולנו כמעט. ועוד משהו קטן: כלום לא מובן מאליו

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

12 תגובות

  1. קרן אור
    מקסים, אבל אני חושבת שכאימא אנחנו לא מפסיקות לפרגן לילדים...

    מקסים, אבל אני חושבת שכאימא אנחנו לא מפסיקות לפרגן לילדים…

  2. יעל
    חד וחלק!!!

    חד וחלק!!!

  3. לילך קרן גרופר
    כוונת המשוררת הייתה שאם אני צריכה חיזוקים חיוביים בגילי המופלג.. אז הילדים שלי אפילו צריכים עוד יותר...

    כוונת המשוררת הייתה שאם אני צריכה חיזוקים חיוביים בגילי המופלג.. אז הילדים שלי אפילו צריכים עוד יותר…

  4. אורית
    כל הכבוד על הרכיבה, אבל לא הבנתי את כוונת המשוררת

    כל הכבוד על הרכיבה, אבל לא הבנתי את כוונת המשוררת

  5. בטי רפפורט
    כמה זה נכון שהגדולים חוזרים להיות קטנים אפילו בלי לשים לב לכך

    כמה זה נכון שהגדולים חוזרים להיות קטנים אפילו בלי לשים לב לכך

  6. בת חן
    שאפו על הקבוצת רכיבה הזאת.. אבל לא התחברתי בכלל למה שכתוב כאן

    שאפו על הקבוצת רכיבה הזאת.. אבל לא התחברתי בכלל למה שכתוב כאן

  7. עופרה
    לא ממש הבנתי מה ניסית להגיד פה

    לא ממש הבנתי מה ניסית להגיד פה

  8. רונית בן מלך שפיגל
    חיזוקים חיוביים זה בהחלט מאסטטט

    חיזוקים חיוביים זה בהחלט מאסטטט

  9. מירי בידרמן גוטליב
    נראה לי כל אמא ממוצעת שפויה מקפידה על חיזוקים ועל תמיכה לילדים שלה.. ..

    נראה לי כל אמא ממוצעת שפויה מקפידה על חיזוקים ועל תמיכה לילדים שלה.. ..

  10. נוגה
    הכי כיף להיות ילדים!

    הכי כיף להיות ילדים!

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק