אני כועסת ומתוסכלת ולא מצליחה להיות האמא שרציתי להיות

בעולם אידיאלי אני האמא הכי טובה שיש, רגישה, קשובה, סבלנית, מטפחת, רגועה וחסרת צרכים אישיים.
בעולם מציאותי אני אמא שלא תמיד מקשיבה, לא תמיד סבלנית, לא תמיד מטפחת ולא תמיד רגועה.
במציאות היום יומית של גידול ילד בעל צרכים מיוחדים ערכי הסבלנות, ההקשבה והטיפוח מקבלים תפנית במשמעותם.
היום שלי קשה. הוא קשה מרגע היקיצה ועד רגע השינה. יש בו צורך אינסופי לעזרה, תמיכה, הקשבה והכלה שלא תמיד יש אותם.
את מנסה כמיטב יכולתך להיות מחבקת ואוהבת ותומכת אבל יש ימים בהם הקושי משיג אותך ואת לא מצליחה. ואז מתגנבת לה האשמה והאכזבה מזה ששוב לא הצלחת להיות האמא הכי טובה.
הדרישות שלך מעצמך הן בלתי הגיוניות ואת יודעת את זה אבל את לא מצליחה לאזן את האידיאל אל מול המציאות כי אי אפשר לעצור, להפסיק, כי יש לזה השלכות ואת לא יכולה להרשות לזה לקרות.
את מותחת ומותחת את הגבולות של עצמך ואת לא שמה לב שיום רודף יום, שבוע רודף שבוע, חודש רודף חודש, ושנה רודפת שנה ופתאום עברו 19 כאלה ואת כבר לא כל כך צעירה, את מאוד עייפה ומאוד שחוקה, ואותו חלום על להיות האמא הכי טובה שיש מחליף את ההגדרה שלו ללהיות אמא מספיק טובה. אמא שמצליחה קצת להקשיב, לטפח, להכיל ולהיות סבלנית.

החלום לייצר פרק ב' בחיים שלך, לאהוב ולהיות נאהבת, להשעין את הראש ולו רק לרגע, להיות נחשקת ולתת לגוף ולנשמה רגעי פורקן, החלום לצאת לחופשה בה אפשר לא לדאוג, לא לחשוב רק להרפות ולצחוק ולצחוק ולצחוק כמה שיותר. יש בי געגוע חזק וכואב לחיים של סדר יום שפוי נטול בלתמי"ם, יום בו אקום בבוקר אצא לעמל יומי ואחזור לבית שגם אם לא בישלתי היא תמצא פתרון עצמאי ותאכל. יום בו גם אם אחליט להיפגש עם חברה בסוף היום לקפה ארוך או קצר אדע שהיא יכולה להישאר לבד והכל בסדר. יום בו אוכל להתקשר ולומר לה לכי לחברה ואני יודעת שהיא יכולה ללכת או לנסוע לאן שבא לי. אבל המציאות היא שכל זה לא אפשרי כי הילדה שלי צריכה אותי לכל פעולה כמעט והחופש היחיד הוא בלילות בהם אני מצליחה לישון 3 שעות רצוף.
יש ימים בהם אני כל כך כועסת על העולם וגם עלי ואחר כך נשארת עם רגשות אשמה על איך העזתי בכלל לכעוס כי זה מכוער ואנוכי.
את מוצאת עצמך מקנאה, כן מקנאה, המילה האיומה הזו, באנשים אחרים שנדמה לך שהחיים שלהם כל כך פשוטים ואין להם דאגה על הראש. את רואה סביבך אנשים חיים, מבלים, נוסעים חוזרים, יוצרים חברויות ואת יודעת בתוכך עד כמה זה בלתי אפשרי עבורך, עד כמה היית רוצה את זה אבל האפשרויות כל כך מוגבלות וכל מה שנשאר זה להסתכל מהצד ושוב הלב בוכה.
רוב השנים הגדרתי את עצמי כאמא לא מספיק טובה כי אולי היה עוד משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי כי הייתי עייפה מדי, עסוקה מדי ואולי לרגע אחד נרדמתי ופספסתי. ואז החלום להיות אמא טובה הופך להיות בלתי מושג והולך ומתרחק.
יש בך אהבה גדולה בצד תסכול מתמשך בצד אשמה גדולה עוד יותר שאת אמא לא מספיק טובה במקום להיות אמא הכי טובה. את מחפשת את השמש בכל בוקר ולא תמיד מצליחה למצוא אותה, את מזכירה לעצמך שנס החיים גדול ומסתכלת על המשפחה היפה שלך ושוב הלב מתמלא ברוך והכרת תודה.

האם עצם כתיבת הכתבה הזו אומרת שאני אמא מספיק טובה, לא מספיק טובה, טובה מדי.. אין לי מושג. מה יעשה אותי לאמא הכי טובה שיש שוב?

אני כותבת את הכתבה הזו לא בגוף ראשון כי זו הדרך היחידה שאני יכולה להעלות מילים אלה על הדף. כי בעצם זו אמא אחרת כותבת את זה כי אמא טובה לא כותבת כאלה כתבות.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

16 תגובות

  1. את אמא נפלאה, אישה חכמה,חזקה,רגישה ותומכת עם תעצומות נפש כל כך מרגשות שמורעפות על סביבתך- משפחה מטופלים וחברים. יש לרבים,הרבה מה ללמוד ממך אשה יקרה שכמותך. אוהבת אותך.

  2. למען האמת ' רק ' אמא טובה מחוברת ככה לאימהות שלה וכותבת כתבות מסוג זה. תנסי לא לייסר את עצמך יותר מדי

  3. ברור שאמא טובה כותבת כאלו כתבות!! ברור מאוד! ואם היא לא אז היא בכלל לא אמא טובה

  4. עצם כתיבת הטור הזה אומרת שאת אמא נהדרת!! אומרת שאת רגישה וכנה ומכילה ושאת מתמודדת עם המציאות ולא מטייחת אותה!

  5. זה מרדף חסר סיכוי. אנחנו ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו ואף פעם לא נחשוב שאנחנו האמהות הכי טובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות