לא מתפשרת על זרעים של אהבה

כמו כל קונטרולפריקית מצויה, נשבעתי לעצמי שכאשר בני יוולד, הכל יתנהל בדיוק לפי המאסטר פלאן, או בשמה הנפוץ יותר אצל נשים בחודש תשיעי המתכוננות לחייהן ברגע שאחרי, ה 'תוכנית הגדולה'.
כולה תינוק, מה הביג דיל?!
הוא צריך לישון בשעות מסוימות, לאכול בשעות מסוימות, לבכות פרק זמן מסוים המוקצה לכך ביום, לשחק קצת עם עצמו, לספק הנאה לסובביו איקס שעות מהיממה ובשאר הזמן לאפשר להוריו (שפעם, נשבעת, באמת היו מגניבים וצעירים), ובמיוחד לאמו התשושה, שנת לילה הוגנת של 8 שעות לפחות!
אז זהו, שתוכניות לחוד ומציאות..? היא מפתיעה כל פעם מחדש.
הכאוס התחיל עוד בשלבי ההיריון האחרונים על כל סימפטומיהם הסימפטיים, שנמתחו עד לבלי סוף וגרמו לי לפקפק בעובדה הידועה שחודש תשיעי בהריון הוא אכן חודש אחד. סירייסלי?!!
המשיך לפני הלידה, בצירים תמידיים שממש אבל ממש לא היו קשורים ברצונו של התינוק להתקדם באיזשהו אופן לקראת היציאה לעולם, דרך חווית הלידה הטראומטית בכל קנה מידה (ובמקרה הזה תמונה אכן שווה אלף מילים, למזלנו, הרגע לא הונצח). ונמשך אל תוך "חופשת" הלידה, שכל קשר בינה לבין חופשה הוא מקרי לחלוטין.
8 שעות בלילה? הפכו לחלום באספמיה, וכל ההתנהלות היומיומית הפכה לתוכנית הישרדותית.

ה"תוכנית הגדולה", התנפצה לרסיסים, ואני הבנתי שכלל אין לי שליטה במתרחש. בלית ברירה אימצתי לחיקי תורות מהמזרח, תירגלתי מדיטציה ומלמלתי מנטרות שונות ומשונות רק כדי שאלו יעזרו לי ללמוד לשחרר.

ובתוך כל זה, באחד הערבים בו ישבנו שני הזומבים, (שהיו פעם מגניבים וצעירים, כבר אמרתי?!) בן זוגי ואני, ובעיניים רצוצות התבוננו בפניו המלאכיים של הפעוט הישן שהפך את חיינו מקצה לזה, ידעתי בבירור שעשיתי משהו נכון.


כי לא משנה עד כמה אין לי שליטה בשום דבר שקורה כמעט, ועד כמה שזרימה היא הכרחית לחיים שפויים בשלום, הבנתי שיש משהו שבו אני ממשיכה להיאחז, ולא מתפשרת.
אני לא מתפשרת על להעניק לבן שלי את ההזדמנות לגדול באופן הכי טוב שיש. ומה זה הכי טוב?
אני דואגת לוול ביאינג שלו כמיטב יכולתי. שהוא יישן בלילה כמו שצריך ויאכל כמו שצריך, ותהיה לו קורת גג מעל הראש, וזוג הורים שאוהבים ומשקיעים, גוד אינף אימא אה לה ויניקוט זה לא מספיק. צריך סופר אמא לפחות. ואבא עם סולם הכי הכי. וצעצועים, וחברים, משפחה ואפשרויות התפתחות וצמיחה. ולתוך כל זה הוא יביא את עצמו, על שלל הגנים ומי שהוא. הוא בוודאי יפתיע, בוודאי ששוב אין לי שליטה על זה, אבל בתוכי יודעת שלא התפשרתי על האפשרות לתת את הכי טוב שיש. כי זה המינימום שמגיע לילד הזה, שהגיע לעולם לא מבחירתו, ותלוי בשני הוריו בצורה כל כך טוטאלית וחסרת אונים. זאת ההתחייבות הראשונית והבסיסית שנראה לי שאני מקיימת עבורו.
הזרעים של האהבה הזאת האינסופית, הרצון הטוב והנתינה המלאה, וודאי יצמיחו פרח יפהפה, מיוחד במינו ובעל אבקנים רבים של אהבה שיום אחד בעתו, גם הוא וודאי ירצה לפזר ולהשיב חזרה אל האדמה ממנה הגיע.
ועכשיו כשאני יודעת את זה ועובדת כל כך קשה בשביל זה 24 שעות 7 ימים בשבוע מעתה ועד עולם, עכשיו אני יכולה ממש להירגע ולנוח. לשחרר. ולרגע אחד, הוא הרגע הזה, להנות מהיותי אמא של מתפשרת. ולהפסיק להיות בשליטה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

43 תגובות

  1. כתבת יפה מאוד ! את צריכה לכתוב טקסטים לסדרות!!
    ותחשבי שככה את בילד הראשון. כשיוולד לך השלישי תחשבי לעצמך "בשביל מה הייתי צריכה עוד ילד.." ;-)
    ובכל זאת אני אמא לשלושה ולא לאחד..

  2. איך להירגע ולנוח ולשחרר? איך?? אנחנו נשים אנחנו אמהות, אין לנו ממש מצב להירגע ולשחרר

  3. הזדהות עמוקה. גם אני מגדירה את עצמי כלא מתפשרת על להעניק לבן שלי את כל האהבה האינסופית והנתינה שאפשרי

  4. הילדים מגיעים לעולם לא מבחירתם.. נכון. אנחנו " 'כופים' " את זה עליהם.. אבל זו דרך הטבע.. וזו האופציה ליצור שושלת ולייצר המשכיות

  5. לא נפלתי .. וגם לא הבנתי מה הבשורה. הרי כל אמא שפויה ממוצעת לא תתפשר על אהבה אינסופית ועל כמה שיותר השקעה

  6. מסכימה איתך בהחלט גם אני מוצאת עצמי מתפשרת פה ושם אבל כאם חד הורית ובעבר ילדה ללא אחים אני מצטרפת לידיעה שבאהבה לילד אסור להתפשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות