אבא מכה אמא מחבקת

זה התחיל לפני שנתיים ושמונה חודשים.
זה היה היום בו חיי השתנו. השתנו לחלוטין.
צירי לידה שגרמו לי לרצות לחנוק כל מי שפסע כמטר לפניי, ירידת מים שהזכירה לי שהגשם הכי עוצמתי בעולם לא ישווה לה, ובעל שמבצע כתלמיד מוכשר וחרוץ את כל מה שלמד בקורס הכנה ללידה.
רק שאת כל מה שקורה אחרי הלידה, אף אחד לא מסביר לך.
אף אחד לא מלמד אותך את הפעולות האימהיות, חוץ מלהניק, לחתל ולהרדים.
אף אחד לא מספר לך שלהיות אמא, זה לא ללחוץ על כפתור הזנקה והנה, את עפה אל מאמא-לנד, ארץ האימהות המושלמות. הו, לא!
משום מה, כל מה שקורה לאחר הלידה, הופך להיות חלק מסיפור "חסמבה-החבורה הסודית".
אף אחד לא מגלה לך כמה שזה קשה, כמה שההלם גדול יותר מהשמחה, כמה שהשינוי הזה הוא הדבר הכי מטורף שחווית בחייך.
ואני, שגדלתי בבית לא פשוט, עם אבא שמתנהל באופן לא קל בעליל מול ילדיו, או במילים אחרות מרביץ, מקלל ובועט הישר אל תוך הלב – האימהות שינתה את כל עולמי והבנתי שלהיות הורה זו המשימה החשובה ביותר בחיים.

והוא נולד.
אחרי 36 שבועות במשקל 2.650. קסם הבריאה, יובלי שלנו.
גם אני נולדתי מחדש.

בהתחלה הכל היה כמו שכתבתי -בלתי מובן, מאתגר עד אימה, שוק, טלטלה, פחד.
והימים עברו, וההרגל החל לקרום עור וגידים, והקשיים היו שם תמיד, אבל התמודדתי איתם, קראתי הרבה באינטרנט ובספרים על תינוקות, פעוטות ושאר ירקות ונתתי לאינטואיציה האימהית שלי לפעול.
כל הזמן למדתי דברים חדשים, ואני לומדת ולעולם אלמד.
הנקתי, חיתלתי, לא ישנתי, הרדמתי, נרדמתי, כיבסתי, נבהלתי, שמחתי, צחקתי וכל יום הוא אחר ושונה מקודמו.

אבל על דבר אחד לא התפשרתי ולעולם לא אתפשר.
חיבוקים.
גדולים, קטנים, מהירים או איטיים, בפרידה או במפגש, לפני השינה ובבוקר כשקמים. בכל רגע ביממה.

בשביל הפאן – קבלו את החיבוק של ויקיפדיה:
"חיבוק הוא מחווה גופנית של אהבה, אהדה, קרבה או הערצה, שביטויה הוא כריכת הזרועות (או זרוע אחת) מסביב לגופו של הזולת והצמדת גוף אל גוף, פנים אל פנים, צד אל צד או פנים אל עורף".

והחיבוקים שלי, הם האישור הראשוני לילד האהוב שלי, עד כמה ליבי חש כלפיו.
החיבוקים שלי, הם המגע הטוב הזה שמעניק לו וגם לי, ביטחון אמיתי והידיעה שאני כאן בשבילו תמיד, אוהבת, עוטפת, מקבלת, משלימה אותו.

כאחת שנולדה לתוך בית בו המגע האבהי היה מכות וכאב, והתחושה האימהית הייתה חיבוק לאחר הכאב – הבנתי שחיבוק פשוט, הוא בסיס כל ההתנהלות שלי מול יובלי שלי. לא יכולתי אחרת ולעולם לא אוכל.
גם בעלי ספג את רצוני וגם הוא מחבק ללא תנאי ובכיף אמיתי. וכל יום בו אני מקבלת חזרה חיבוק חם ואוהב מיובלי, הוא אישור מוחלט לכך שאני עושה את הדבר הכי נכון לי.
יובלי מחבק גם את חברותיו וחבריו בגן, הוא אוהב ואהוב על כולם, הוא ילד של מגע ושל חום. הוא כל מה שייחלתי לעצמי. הוא האושר הכי מחבק בעולם כולו.

כשהייתי ילדה, רציתי רק דבר אחד. כל כך רציתי חיבוק אמיתי.
אז עכשיו יש לי. הו, כמה שיש לי.

תודה לך אלוהים, על הכל.
חיבוק.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

28 תגובות

  1. ריגשת אותי בכתיבה שלך. מאחלת לך שתדעי חיבוקים רבים! מחבקת אותך מפה באמצעות העולם הוירטואלי הזה.

  2. כל היופי זה לקחת את מה שהיה בבית המקורי ולתעל אותו. לעשות מהלימונים לימונדה שווה. לא לדשדש בפעם ולכאוב על העבר.. אלא למנף את זה לטובתנו

  3. לי יש שתיים בנות 12 ואחד בן 6.5 וחיבוקים זה המיין אישיו אצלנו. כמה שיותר כל הזמן. העיקר שתהיה תמיכה וחום

  4. אנחנו יודעים יפה להאשים את הבית ולזרוק הכל על ההורים.. אבל די מה שהיה היה.פאסה. זה מה שהם ידעו וזה הנורמות שהיו מקובלות אז. די לחפור בעבר

  5. שרון תודה על השיתוף. גם אני באתי מבית שלא מחבק והיום גם כשהבכור בן 17 אני לא מוותרת על חיבוק. לו לו ולא לי

להגיב על שרונה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות