לא כולם סוטים, אמא

"לא כולם סוטים אמא, באמת". נוזפת בי הרשג"דית שלי, כשהיא מודיעה שמצאה מורה לנהיגה מעולה, שמלמד את כל החברות שלה, והוא מקסים, ונחמד. "למה לא מורה אישה"? אני שואלת, "כי ככה, די כבר אמא אני לא יכולה לחשוד בכל אחד. ואת לא יכולה לחשוב שכולם ככה, בגלל מה שקרה לך". "דווקא כן", אני אומרת..

ופרצופו של האיש הנחמד, הקשוב, והמבין, הנשוי באושר, אבא לשלושה ילדים, עם מלאן פלאפלים על הכתפיים (וטחינה בתוך ראש) שהיה צוחק תמיד, על איזו ברת מזל אני, שנפלתי לידיים של מפקד כזה מפרגן, ורך. שמאפשר לי להגיע מתי שאני רוצה לבסיס, (היה לי קשה להתעורר,בבוקר). לא מבקש  שאדפיס (לא ידעתי) לא מתעקש על המדים (לא סבלתי ירוק זית), מוותר על הקפה (לא טובה בכמויות) על השמירות (שאני אשמור?) על תורנות מטבח, (נו באמת.)  "אבל רק בגלל שאת כזו יפה, ובוגרת לגילך (ממש) אני מוותר לך, היה צוחק, ואני צוחקת איתו, מה'כפת לי, בת 17 שמרשים לה לעשות הכל, במסגרת שאסור לעשות בה כלום. עד ש…

ביום בהיר אחד, וזה היה יום ממש בהיר, מה זה בהיר. וחם, מה זה חם. השמש עמדה באמצע השמיים מלהיטה בקרניה את הבסיס אי שם בגלילות..

(הרבה לפני שסינימה סיטי היתה קיימת) שעת צהריים, חיילת משועממת בלבוש אזרחי, מעבירה את הזמן, מזפזפת בין המשרד, לבין השק"ם, (אז ממש לא עניינו אותי קלוריות, הייתי שמנמנה ומרוצה) בקבוק פפסי ביד אחת, ובשניה פותחת עוד חבילת נשיקולדה (השוקולד שהיה להיט של שנות השמונים. עוד הרבה לפני הפסק זמן.)

נמלטת מהשמש הקופחת אל תוך הוונטילטור שבמשרד, ולפתע הוא נעמד בפתח, חוסם בגופו הגדול את השמש, שקרניה מנצנצות לו על הפלאפלים..

עומד ומחייך, חייכתי חזרה, חם הא, הוא אומר (לא בטוח שזה בדיוק מה שאמר, סך הכל חלפו איזה שנתיים וחצי מאז…) ואז  נסגרה הדלת מאחוריו, והחיוך שלי נמחק, הוא התקרב אלי, משהו במבט שלו גרם לי לקום על הרגליים, בשתיקה. (שאת זה אני זוכרת מצוין ממש תמונה שקפאה) הוא התקרב, ועוד קצת, ועוד.. הניח יד עצומה על הקיר חוסם לי את הדרך, הסתכלתי עליו, ואז על הדלת הסגורה, הוא קירב את ראשו, ראש המפקד הנחמד, הקשוב, הרך, והמבין שלו.

הראש שאישתו ושלושת הילדים שלו סומכים עליו, הפלאפלים שלו חייכו אלי, והטחינה ניגרה מזווית פיו. הוא ניסה לנשק אותי, ואני, בהבזק של רגע, חטפתי את התיק שלי וברחתי מתחת לזרועו שעדיין היתה מונחת על הקיר, פתחתי את הדלת ו… רצתי ורצתי, הרגליים רעדו לי , הנשיקולדות עפו מהכיסים לכל עבר, ותחושת העלבון. הו תחושת העלבון.

למחרת נכנסתי למשרד (לא לבד כמובן) הוא בקושי הרים מבט, וכבר לא חייך, התקרבתי אליו לשולחן, ובקול נמוך אמרתי "אם עוד פעם אחת תתקרב אלי, זה יהיה הסוף שלך". ככה אמרתי (או בעצם זה מה שרציתי להגיד) אספתי קצת דברים שהיו לי שם, יצאתי ולא חזרתי.

התחושה שמישהו שסמכת עליו, הולך לעשות לך משהו רע, משהו מאד רע, משהו שאת ממש, ממש לא רוצה, וההבנה שרק את יכולה להציל את עצמך, רק את!

כמובן שסיפרתי על זה כמעט לכל הבסיס, ולבסיסים על יד, ומאותו היום נהייתי חיילת רגילה, עם מדים, ושמירות, ותורנויות מטבח, והדפסות, אבל בלי קפה לזה אני מסרבת. עד היום האמת.

אז היום חשבתי על הפלאפלים והטחינה כשראיתי את הרשגד"ית היפה שלי נכנסת למכונית עם ה ל'. מתיישבת בבטחון, על יד מורה הנהיגה השמן, שמחייך אליה, אוחזת בהגה, רצינית ובוגרת, ילדה שיודעת לעמוד על שלה, ילדה שאף אחד לא ייגע בה ללא רשותה, ילדה של אמא שלה.

אודות ריקי שולמן

עוד שניה 46 (מקבלת את הגיל, כי כל קמט השגתי באהבה. אז מי אמר בוטוקס??) נשואה ואמא לשלושה, שאותם אני מגדלת ומטפחת עם המוסיקאי שלי בלב ת״א. תסריטאית ומורה ליוגה (אוקיי לא ממש מורה, אבל סיימתי קורס מורים ולא עשיתי יוגה כבר שבוע כי נתפסה לי הכתף אבל זה לא לעכשיו. אבל תסריטאית אני כן, נשבעת בחיי)

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

8 תגובות

  1. עיינה
    איך הצלחת לגעת לי בדיוק בפחדים שלי, הבת שלי רק בת 6 והבן שלי בן 4 אבל הפחד הזה נמצא…

    איך הצלחת לגעת לי בדיוק בפחדים שלי, הבת שלי רק בת 6 והבן שלי בן 4 אבל הפחד הזה נמצא שם כל הזמן, ואני כל יום מתעוררת ומבקשת, ככה, בשקט, שיפגשו היום את האנשים הנכונים, אלו שלא רוצים לנצל את הכוח שלהם(הרגשי או הפיזי) על ילדים/ילדות נערים/נערות רכים ובמקביל מנסה, כמה שיותר בעדינות ולא בפרץ של היסטריה בכל פעם ללמד את הילדים שהם לא צריכים להיענות למשהו שלא נעים להם, מנסה להסביר שכשזה לא נעים מרגישים את זה, בפנים, בלב ומקווה שאם חס וחלילה (טפו טפו טפו) אם יעמדו בסיטואציה כזו ידעו מה לעשות….
    אויש! איך נגעת לי בפחדים הכי גדולים

  2. זיוה הרשקוביץ
    חברות יקרות,מדובר בתופעה שהשתרשה בחברתנו, לא מקרה חד-פעמי,לא טראומה, אלא תופעה. ברוב הפעמים היא בכלל סמויה, כלומר לא ממש חוסמים…

    חברות יקרות,מדובר בתופעה שהשתרשה בחברתנו, לא מקרה חד-פעמי,לא טראומה, אלא תופעה. ברוב הפעמים היא בכלל סמויה, כלומר לא ממש חוסמים לך את הדרך או סוגרים את הדלת באלימות, אלא רומזים, בעדינות, ומסמנים, בחלקלקות! אבל זה שם.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    וזה לא אנונימי, זו אני ריקי שולמן, לעולם לא אהיה אנונימית.

    וזה לא אנונימי, זו אני ריקי שולמן, לעולם לא אהיה אנונימית.

  4. Riks
    צורם שזה מה שצרם לך טלי....

    צורם שזה מה שצרם לך טלי….

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    צורם שזה מה שצרם לך טלי.....

    צורם שזה מה שצרם לך טלי…..

  6. שלומית
    מרוב שהטרדות מיניות מכל סוג שהוא הפכו להיות דבר שבשגרה, זה סיפור שנשמע כאילו כבר קראתי עליו.. גם לי…

    מרוב שהטרדות מיניות מכל סוג שהוא הפכו להיות דבר שבשגרה, זה סיפור שנשמע כאילו כבר קראתי עליו..
    גם לי זה קרה, גם לחברות שלי זה קרה..
    עכשיו כשאנחנו אימהות לבנות (ולבנים) הפחד מפני העתיד לבוא בהקשר הזה מטריד אותי מוקדם מידיי (בנותיי בנות 3.5 ו1.5…).
    אפשר להתגונן? מפחד?

  7. טלי
    ואם הוא היה רזה זה היה משנה משהו? ממש צרם לי טלי

    ואם הוא היה רזה זה היה משנה משהו?
    ממש צרם לי

    טלי

    • גילי
      טלי ,זה מה שצרם לך ? לא החששות שלה ולא החוויה ? אלא רק זה שהוא שמן ?

      טלי ,זה מה שצרם לך ? לא החששות שלה ולא החוויה ? אלא רק זה שהוא שמן ?

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק