כשהצרות של האחת הן החלומות של האחרת

השבוע עבר על כוחותינו שבוע קשה, מתיש. כזה שאת מתסכלת על עצמך במראה ואומרת לעצמך 'אם עוד משהו ישתבש השבוע אני גמורה!'

זה התחיל בהיותי חולה, קורה. פיתחתי סינוסיטיס אבל התכחשתי ועד שהלכתי לרופאה כבר הייתי צריכה אנטיביוטיקה.

ביום שני חגגנו במסיבת חנוכה של עידו בגן, היה נהדר, הילד השתתף והיה מרוצה ומאושר, עד.. שב 14:10 התקשרה הגננת שהוא פתח את הראש ושנבוא לקחת אותו וכמה שיותר מהר. העבודה שלי במרחק 7 דקות נסיעה מהגן על הקורקינט החשמלי, 7 דקות שלא נשמתי רק חשבתי כמה יכול להיות רע המצב של הילד אם הגננת מבקשת שנבוא עכשיו, 7 דקות שאני כבר יודעת כמה קשה יהיה לראות את עידו בוכה במיון כשתופרים לו את הראש. כל התסריטים השחורים רצו לי בראש. הגעתי לגן וגיליתי שהראש אומנם פתוח אבל מדובר במקרה קל יחסית, אולי יסתיים בהדבקה ולא תפירה. הולכים למיון, עידו במצב רוח טוב (מזל!) שלוש שעות במיון ואנחנו הולכים הביתה, הראש מודבק בחזרה, יש ילד עייף אחד מכל החוויה ואמא אחת שנושמת לרווחה שזה נגמר בזה..

זהו, חשבתי שהשבוע הזה לא יכול להיות יותר גרוע. היה יום שלישי. חזרתי מהלימודים ב 21:30 וחשבתי לעצמי 'גג 10 דקות את בבית', כשירדתי מהרכבת. ברבע הדרך הביתה, הקורקינט שובק חיים. מנסה להניע אותו שוב וכלום.. מתקשרת לאחותי, הנפש התאומה שלי, ושואלת אותה 'איפה את?' 'לומדת בבית קפה' היא עונה לי. 'מה קרה?' 'כלום' אני עונה. 'הכל בסדר', 'לא בסדר' אומרת אחותי, 'אני שומעת שלא בסדר'. אין מה להגיד בכל זאת אחותי כבר קרוב ל 37 שנה.. 'נתקעתי עם הקורקינט בדרך הביתה' אני מייללת (ואויי, כמה שאני שונאת ליילל…) 'רוצה שאבוא?' 'מה פתאום! את לומדת' 'אם צריך אני אבוא, תחכי לי' איך שהרגשתי שהיא תכף מגיעה אמרתי לה, 'לא, אני אדחוף את הקורקינט עד הבית' וככה, דחפתי אותו עד שהגעתי הביתה. וזה לקח הרבה יותר מ 10 דקות.

למחרת הקורקינט כבר היה במוסך שלו, כל היום חשבתי כמה יעלה לי הטיפול שלו. הייתי מבואסת מהשבוע הזה שנחת עליי ואמרתי לעצמי שהצרות בדרך כלל באות בצרורות, אז צרור אחד כבר עברתי, מקווה שלא יהיה המשך.

ביום רביעי אחותי וגיסי שלחו לי זר פרחים ורודים לעבודה וכתבו: "שיהיה לך יום ורוד" ופתאום הכול נראה אחרת.
לפעמים רק הידיעה שיש מישהו שאני חשובה לו, שאני יקרה לו, שרוצה את טובתי בלי אינטרסים נסתרים עושה את ההבדל. גורם לי להרגיש שאני לא לבד וההרגשה שאני לא לבד מעודדת אותי להמשיך ולצעוד.

אחרי שבוע כזה, כשאני מבלה את השבת ללא הילדים אני חושבת לעצמי שחברה מהעבודה צדקה כשאמרה לי: "תזכרי, הצרות של מישהי אחת הן החלומות של מישהי אחרת".
וואללה, הצרות שלי קטנות. ובשלב הזה גם החלומות שלי.
והעיקר – שיהיה שבוע נפלא!

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

22 תגובות

    1. שירין, התיקון שהקורקינט שלי היה זקוק לו הוא טיפול 10,000 של קורקינט, זה אומר החלפת סוללות, בדיקות בלמים וכל מה שצריך, הוא עלה קרוב ל 1,000 ש"ח אבל בראייה שנתית של הוצאות זה פחות מ 100 ש"ח לחודש, אז לשאלתך האם שווה להחזיק כלי כזה, התשובה מבחינתי היא כן, הוא משרת אותי נפלא, עולה הרבה הרבה הרבה פחות מרכב ואני אוהבת אותו!

  1. עיינה אני נהנית לקרוא את הכתבות שלך…. יש בהן משהו ככ אישי ומצד שני משהו ככ אנושי שאפשר להזדהות איתו. תמשיכי ככה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות