הבטחתי לא לעשות עניין מאוכל ונכשלתי

לפני כמה ימים שמעתי שיחה בין שתי אימהות שישבו על הספסל בזמן שהפעוטות שלהן שתלו במבה בכרי הדשא של הגן הציבורי. "אני משתדלת לתת לה ארוחה כל שלוש שעות", אמרה הראשונה בטון חמור, "בשום אופן לא יותר מכך, היא צריכה לאכול ולהתחזק". צחקה רעותה ואמרה בטון רגוע: "זו לא התדירות, זה מה שנותנים", אמרה ולגמה מפחית המשקה המוגז. "אני לא נותנת לה סוכרים, כמעט לא שומנים, מעט מאד ממתקים, במבה כן. במבה אני נותנת". במבה. מאכל האלים.

השיחה הלא-מעוררת-תיאבון הזו גרמה לי לחשוב, כמו הרבה שיחות אחרות, לא קשורות בכלל – על אוכל. הגעתי לאימהות הזו בלי לחשוב על שום דבר חוץ מאוכל. ידעתי שאני רוצה שהילדה שלי תגדל בבטחון המלא שאוהבים אותה, שהיא מחובקת ומנושקת ויכולה להגיד כל מה שהיא רוצה (בינתיים היא בעיקר צווחת בשמחה. ולי זה ממש טוב). ידעתי שאני רוצה לעשות איתה דברים – לטייל, לבלות, לחוות, לקרוא ספרים, לצייר ציורים. כל זה היה לי ברור, זה היה בראש סדר העדיפויות. זה והאוכל.

בתור מי שגדלה וחייתה רוב חייה עם עודף משקל, נאבקה ורזתה ושוב עלתה ושוב רזתה, האוכל הפך להיות אירן שלי – אני מאיימת עליו שיעזוב אותי בשקט והוא מאיים לשגר עליי טילים של טעם טוב או רע. אחר כך באות החרטות, האכזבות, המבוכה. אוכל זו מלחמה. וידעתי שזה בא מהבית וידעתי שזה בא ממשהו בתוכי שגדל יחד עם הבמבה והשוקולד ועוגות יום ההולדת. ובעיקר, ידעתי שאיני רוצה לגדל כך את הילדה שלי. לא רוצה אותה במלחמות, לא עם אירן ולא עם עצמה ובטח שלא עם האוכל. לא רוצה להגיד לה "אסור!" כדי שהיא תכריז עליי ועל המקרר מלחמת התשה.

ידעתי שאני רוצה לתת לה להנות מהכל ולא למנוע ממנה שום דבר. בעיקר הבטחתי לעצמי להתנהל ברוגע, לא לגרום לה לוותר על שום הנאה מתוקה או תענוג שמנוני כל עוד לא מדובר בחיסול לילי של עוגת גבינה חלומית או בשתיית בקבוק 2 ליטרים של קריסטל זרחני. הבטחתי לעצמי לתת לה את זכות הבחירה ובעיקר – הבטחתי לעצמי לא לעשות עניין מאוכל. כי פה, לדעתי, נמצא הסוד האמיתי לאכילה נכונה. בכך שלא עושים מזה יותר מדי עניין.

לאחרונה יצא לי לפגוש לא מעט אימהות שרוב עיסוקן הוא אוכל. הן מחשבות כל טיפה שהקטן/ה שלהן לוגמים, מודדות זמנים, מחשבות אחוזונים, מנתחות את הקקי ואת הפיפי גם, בודקות מה נשאר בצלחת, מה נזל על החולצה ומה נמרח על הלחיים. כמה ולמה ואיך ובאיזה מרקם ומה הצבע. אני מוצאת את עצמי נשאבת לשיחות האלו ומפחדת שההבטחה שעשיתי לעצמי, וגם לה, עומדת להישבר.

תזכרי, אני אומרת לעצמי, הבטחת שלא תעשי עניין מאוכל.

המאבק שלי עם עצמי – אני מזכירה לעצמי מאז שהתחלתי לתת לה לאכול אוכל של גדולים – הוא המאבק שלי עם עצמי. היא לא חלק ממנו. היא ילדה קטנה שצריכה להנות מכל העולמות, לחוות ולהתנסות, לעשות את הבחירות שלה וגם את הטעויות. אני נותנת לה תשתית חזקה לאכול את הדברים הבריאים והטעימים שמסתובבים בבית שלנו, אבל לא מונעת ממנה טעימה ראשונה של שוקולד אצל הסבתא או כרסום מהיר של…כן…מאכל האלים. במבה.

מזכירה לעצמי לא להישאב לתוך הסחרחורת מרובת הטעמים והמשקלים הזו. מזכירה לעצמי לא לשאוב אותה לשם. תזכרי, אני לוחשת לה ולי, לא עושים עניין מאוכל. אומרת ונותנת לה למרוח על עצמה עוד שכבה של פירות צבעוניים.

אודות נועה רובין-סטרלינג

נועה רובין-סטרלינג הייתה פעם תל אביבית ועכשיו שבה למחוזות ילדותה הכפריים עם בעל טכנולוגי ותינוקת חייכנית. בת 32 וקצת ועוד קצת, עיתונאית, עורכת תוכן וגרפומנית באופן כללי. מבשלת, אופה וטועמת מהכל. מטיילת, מצלמת ומבזבזת. יום אחד היא תגור בבית משלה, תבין מה זה גן אנתרופוסופי, תצליח ללבוש את הג'ינס שקנתה לפני הלידה ותכתוב את הספר של חייה.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק