בשנה שעברה איבדתי את אמא שלי. בת 34 בלי אמא. והרי רק השנה הפכתי להיות אמא בעצמי.
ה'חכמים' אומרים לי שהזמן יעשה את שלו והלב ישלים ויתמלא אט אט אבל אני לא רוצה. לא משלימה ולא מסכימה.

נשארנו אני וילדתי ומיליון שאלות.
סבתא לא תהיה כשנלך לגן ולכיתה א' ולשיעורי נהיגה ולצבא וגם לא כשנעמוד מתחת לחופה.
יהיו שם רק את ואני.

34 שנים של אמא וילדה. 34 שנים שלה ושלי ביחד, בה היינו המשפחה של שתינו. אחת בשביל השנייה. ועכשיו? מה הלאה?

אמא שלי הייתה שם לתמוך ולהתרגש מכל צעד מכל צמיחה ומכל חוויה שלי ואז היא החליטה ללכת למקום אחר. מקום שקט, בלי סבל ובלי כאב. אבל לחיים יש כנראה תכניות משל עצמם כי כשנולדה לי מיכל, התרחבה המשפחה והתרחב הלב והתחדדה ההבנה שאני חייבת לספק לה את כל ההגנות שקיימות, הרוחניות והגשמיות.

תמיד אמרת לי לחשוב טוב, אמא. לחשוב חיובי. לחשוב למה כן ולא רק למה לא. לתכנן, להיערך. לא לחשוב רק על הכאן ועכשיו. ובכל מקרה להאמין שיהיה תמיד טוב.

אמא, אני בדיוק כמוך.
מחבקת ונותנת ולא כ"כ משחררת. ומשלמת בזמן את חשבון הגז והמים ונועלת את הדלת פעמיים ומדליקה את הבויילר שיהיו מים רותחים (גם בקיץ). ומשקה את האדנית לפני השינה וקונה ירקות ופירות רק אצל הירקן בשכונה.
אני בדיוק כמוך. אני חושבת על העתיד של מיכלי, לא רק על ההווה. עשיתי למיכלי תכנית חיסכון קטנה לירה לבנה ליום שחור ממש כמו שלימדת אותי.

אמא, אני ממש מתגעגעת אליך.