התחילו לי גלי חום ונראה שיצאתי מדעתי

"התחילו לי גלי חום, ילדים" הכרזתי. באמצע ארוחת ערב שישי במסעדה גלילית, אי שם בעולם הצימריאדה. לשם נסענו ארבעתנו, אני ושלושתם. לכבוד סיום החופש הגדול, שלושה ימים של כיף כיף, צימר ובריכה.
בסוזוקי המוזנחת, עם שקיות הקאה (הקטנה, איך שגלגל המכונית דורך מחוץ למדינת תל אביב מתחילה להקיא). חטיפים, ערימה של דיסקים (מעולם לא נכנס דיסק ילדים לאוטו! מעולם) וספרים (בשביל אמא, הילדים לא פותחים ספר אם לא חייבים, האותיות היחידות שהם קוראים, הן הכתוביות שבטלוויזיה. נכשלנו בזה, אבא שלהם ואני, קשה אבל עובדה).
וכמובן האיש מ ה waze שבלעדיו הטיול לא היה מתרחש, עם קול הבס העמוק, קול שבא בטוב. כבר ב "בעוד ארבע מאות מטר קח ימינה" הראשון שלו, ידעתי שאני בידיים בטוחות, ושהוא הגבר היחיד בעולם שאעשה בדיוק, אבל בדיוק, כל מה שיגיד לי. ובלי לעקם פרצוף, ולהתמרמר. בלי כל ה "כן כאילו שאתה רואה אותי". ו "סליחה, עד עכשיו הקשבתי לך,עכשיו תקשיב לי"… הכל בחיוך.
אפרופו רואה אותי, על אבי המשפחה נרחיב בהמשך.
ותוך כדי שצחקנו ארבעתנו על המלצר האיטי למות, והמלצרית שנראית כאילו הנחיתו אותה היישר מבומבמלה, פרצה הדרמה הגדולה שלי ושל גופי האהוב (כשהוא רזה, וחטוב. ושנוא כשהוא לא) ופתאום (או פתאומית, כמו שהמטפלת של הקטנה נהגה לומר, וגם קראה גדואולים לקקי, וקטאנים לפיפי, עד שיום אחד הערתי לה בעדינות,והיא נפגעה ועזבה)
פתאומית הרגשתי כאילו הדליקו משואה תחתיי, והבעירו את כולי. מכף רגל ועד קודקוד, (שמגרד ולך תדע אם לא נדבקתי מהכינים שמישהו מהם הביא הביתה. ואני לא אנקוב בשם), ואז נרגע, ושוב בער, ושוב נרגע, ואחרי שנרגע בפעם השלישית הכרזתי "התחילו לי גלי חום" וכמעט הוספתי חבר׳ה, והגדולה (שלא זזה מטר בלי מזגן מקפיא) אמרה באדישות, תוך שהיא בוחשת עם המזלג בסלט הקינואה הטבעוני שלה "לי יש גלי חום מאז שנולדתי"
והאמצעי גירד בראשו (!?) ואמר "גלי חום זה לא של זקנות? אין סיכוי שיש לך גלי חום אחי, את עוד צעירה אחי" (כך הוא מכנה אותי בתקופה האחרונה)
והקטנה שאלה "מה זה גלי חום? זה כמו בים?"
"היא בת 46, זה יכול לקרות לה כבר בגיל הזה" אמרה הגדולה, בפה מלא קינואה, כאילו אני לא שם.
"אוטוטו ארבעים ושש. אוטוטו!"

"ביקשתי הפוך קטן, דל, חלש, אנמי, וחסר אישיות, כבר לפני חצי שעה" נבחתי על המלצרית שריחפה על ידי בחיוך שאנטי באנטי. "יקירה" היא אמרה בקול מעדנות "בדיוק החלפנו משמרות ו.. "
"מה אכפת לי מה החלפתם" קטעתי אותה בעדינות של נהג משאית גרמני, שעשה הפסקת בירה באיזה מזנון דרכים, ודורש את הבירה שלו, ועכשיו!!
"אני רוצה הפוך, את יודעת מה, לא הפוך. מים, מים קרים, עם קרח, הרבה קרח, תביאי רק קרח,בסדר יקירה?" חייכתי והרגשתי את המשואה שוב נדלקת תחתיי.
"אני מדליקה משואה זו לכבוד האישה, שברגעים אלה, בלי הודעה מוקדמת, פצחה בגיל הבלות, גיל הבלוז..
אישה ללא בעל, ושלושה ילדים ללא אב, בערב שישי, במסעדה, מלאה במשפחות, רק משפחות. אמא – אבא – ילדים.."
בטח היא אלמנה, הם חושבים, ולרגע מבט עצב ותוגה של אישה אבלה מצעף את עיני, או אולי היא גרושה, ניצוץ נדלק בעיני, ולרגע אני חשה את כל העולם פרוש למרגלותי, התחלות חדשות, ריגושים..

"תראו ילדים, אבא כתב סמס" אמרתי בקול רם מספיק בכדי שיגיע לפחות לאלה היושבים סמוך אלינו. שיעבירו הלאה אחרי שנלך. "הוא נחת. אבאאא נחת" שאגתי, מסתכלת מנצחת סביבי, אוחזת בפלאפון שכבר מזמן נגמרה לו הבטריה, כאומרת, גם אנחנו נורמליים, אוקיי? גם לנו יש אבא. שנושא ומשתתף בנטל, ולפעמים נושא אותו אפילו יותר מהאמא הזאת שעכשיו יושבת מולכם, ומאחורי שלוות הנפש הזאת שלה, החיוך הזוהר, הרגליים הארוכות, והבלונד השופע… מסתתרת לה אישה בטראומה, אישה שחצתה את הקו בין אישה בשלה, לזקיינה ביילה.
אז הוא נסע עם התזמורת לאפריקה. מקסיקו מקסיקו, מקסיקו. מה פתאום אפריקה? אבל האמת היא שמבחינתי ברגע שלוקחים אותו לשדה, זאת יכולה להיות, כל מדינה שהיא לא כאן, טימבקטו, הודו, כוש, כוש על האמאש׳ך (למה לנבל את הפה למה, את כבר אישה גדולה, אישה בעלת גלי חום)
הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים. כלבה, ארוחות, כביסה. סנדוויצ'ים בבוקר, יקיצה לא טבעית ועל אנושית, "איפה הנעל השנייה? לא כיבסת לי את החולצת בית ספר? תחתמי על האישור, תביאי לי עשרים שקל. שוב סנדוויץ' עם נוטלה?" והתלבטות קשה עם עצמי, בכל בוקר מחדש, האם להקפיץ במכונית את הקטנה לבית ספר שנמצא 10 דקות מהבית בהליכה איטית, והאם הכלבה באמת חייבת לרדת איך שהיא קמה, או שיש באפשרותה למשוך עד הצהריים, הלא היא כבר מבוגרת, ומבוגרים יודעים להתאפק.
"אני נוסע לדרום אמריקה עם התזמורת" הוא עיקם פרצוף, אני אהיה במקסיקו וברזיל הוא נאנח. ארז תיק גדול ונסע. ואני, מכיוון שאני אפסית בפרידות. איומה בלומר שלום. ארזתי עוד לפני שיצא מהבית, את שלושתם לצימר עם בריכה בצפון, דבר שלא הייתי עושה לעולם קודם לכן לולא הכדורים נוגדי החרדות ואוהבי החיים, שהתחלתי לקחת לא מזמן. פעם הייתי מפחדת ללכת לבד בחושך, והיום אני יכולה לרוץ עם הנוער על הגבעות, עירומה באמצע הלילה, ולשיר את שיר הפרחה. בקולי קולות. "בא לי בימים בא לי בלילות.."
"צלחת אני לא מתכוונת לרחוץ, אתם שומעים ילדים. רק מסעדות, ורק כביש שש שאבא כל כך לא מפרגן לו כאילו הכביש הזה עשה לו משהו רע".
וסך הכל חוץ ממשבר אחד שהיה שם באיזו ארוחת בוקר גלילית. שכל כך כעסתי, שמשפטים של אמא שלי יצאו לי מהפה, "אני גם בנאדם,אני לא רק אמא, גם לי יש רגשות" או שקר גס "אני עושה את זה בשבילכם, בשביל מי אני עושה את זה?" ו"זה עולה כסף, מה אתה חושב?" (לאמצעי, שכמו האמא שלו, הוא משוכנע שכסף גדל על העצים). רק את המשפט, תסגרו את המקרר כל הקור בורח, לא שמעתי את עצמי אומרת.

את הדרך חזרה העברנו בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותי הנוגות, שנוגעות לעצמו.
הם בדכדוך של קצה החופש, ואני במחשבות על החודש שמחכה לי לבד. גלי החום לא חזרו. (והראש הפסיק לגרד) אבל הם עוד יחזרו.
גלי החום לא פוסחים על אף אחד. לא משנה מאיזה מוצא, דת או גזע היא..גם לא הכינים.
ולי בכלל בא לי לצעוק – אני פרחה!

אודות ריקי שולמן

עוד שניה 46 (מקבלת את הגיל, כי כל קמט השגתי באהבה. אז מי אמר בוטוקס??) נשואה ואמא לשלושה, שאותם אני מגדלת ומטפחת עם המוסיקאי שלי בלב ת״א. תסריטאית ומורה ליוגה (אוקיי לא ממש מורה, אבל סיימתי קורס מורים ולא עשיתי יוגה כבר שבוע כי נתפסה לי הכתף אבל זה לא לעכשיו. אבל תסריטאית אני כן, נשבעת בחיי)

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

2 תגובות

  1. גלית איילון
    ריקי את כותבת כ"כ יפה. אני קוראת אותך שוב ושוב ומחזיקה את הבטן. תמשיכי

    ריקי את כותבת כ"כ יפה. אני קוראת אותך שוב ושוב ומחזיקה את הבטן. תמשיכי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    מצחיק למות. כתוב מדהים.

    מצחיק למות. כתוב מדהים.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק