איך אשמור עליה הכי חזק

הימים האחרונים קשים לי במיוחד. אנחנו אומנם רחוקים גיאוגרפית ונחשבים יחסית רחוקים מסערת הימים האחרונים, אבל בלב אני בתוכה לחלוטין, בפנים חומות ההגנה נפרצו כולן.
בערב אהובת לבי ביקשה ממני לשיר לה. שאלתי אותה אם היא רוצה שיר של אמא או שיר שלה, ידעתי מה תהיה התשובה ואצלי כבר התנגן שיר אחד בראש, המילים שרו את עצמן, מדברות את שעל לבי במסווה תמים ומרגיע.
שרתי והדמעות החלו מתאספות נקוות לעננים כבדים בתוך עיני, עוד רגע מתחילות לזלוג מכובד משקלן, אהובת לבי הקשיבה לכל מילה, וחייכה. שרתי לה על דובים, יער, נהר, שיניתי כמה מילים.. היא שומעת את הדמויות המוכרות בשיר, והיא לא יודעת שהוא בתמימותו מדבר על מה שכל כך כבד לי בלב עכשיו.
איך אשמור עליה הכי חזק שאפשר? איך אבטיח את ביטחונה בכל מציאות שתהא מסביב?

אני עושה כל שאל ידי לעטוף אותה באהבה ולהעניק לה תחושת ביטחון. היא כל כולי הילדה הזאת ואני אוהבת אותה כל יום כל רגע יותר ממה שחשבתי שאדם יכול לאהוב בכל שנות חייו. ועדיין, זה לא מספיק, כי זרועותיי, אוהבות ומחבקות ככל שיהיו, לא יצליחו להגן עליה מכל מה שמחוץ לשליטתי, והמדינה הזאת שאנחנו חיים בה, מחדדת את פחדי יותר ויותר בכל יום שעובר. איך אני מגנה עליה מכל הטירוף הזה, האם מישהו מאיתנו יכול באמת להרגיש בטוח?
היום ה 21 למבצע צוק איתן, נורו כבר מאות רקטות לכיוון ישראל, הקריין מדווחים במרת ואני בדמיוני הגעתי לבית אחד אי שם בדרום, לילדה אחת, אולי בגילה של אהובת לבי, שלא אכלה הערב ארוחת ערב סביב השולחן עם כל המשפחה, ולא שמעה סיפור לפני השינה, ואולי לא שמעה דבר מלבד אזעקה אחת ארוכה כמו נצח ואין לה מושג מהיכן היא בוקעת בכזו עוצמה אבל היא יודעת בדיוק כבר עכשיו, בגיל 3 , מה לעשות כששומעים אותה. היא מכירה את הדרך למקלט כבר בעל פה, וחושבת איזה דובון כדאי לה לקחת איתה , ואולי שניים הפעם, ללילה שלם, ועל כל מקרה.
היא כבר לא נבהלת מאזעקות, כי אמא הסבירה לה שזה כמו שמצפצפים ברכב, וזה רק סימן שקורא לכולם להתאסף, לרדת למקלט, ועוד מעט יעבור. היא סופרת, עד 10, היא רק בת שלוש. מחכה שיעבור. מחזיקה ידיים לדובים שירדו איתה לבלות לילה במיטה לא שלה.
אהובת לבי פוחדת מצפירה. ביום הזיכרון היו שתיים. ביום השואה בצפירה הראשונה היא עמדה בדממה ולא נבהלה, ביום הזיכרון, למרות שכבר ידעה איך נשמעת צפירה היא פרצה בבכי, היא אמרה לי שהיא לא רוצה צפירה ושזה מפחיד אותה. חיבקתי אותה ועמדנו שתינו במשך שתי דקות, כל אחת והפחדים שלה.
בערב יום העצמאות היו זיקוקים בשמיים, והיא, נבהלה כל כך, עד שלא ראתה אפילו הבזק אחד משלל הצבעים שצבעו את השמיים. אהובת לבי פוחדת מצפירות ומהבזקי אור בשמיים, ואני, באותו הרגע ידעתי שזה עוד מעט יסתיים ויכולתי להרגיע אותה ולומר לה שזה עוד מעט יעבור, ידעתי שעד שנה הבאה לפחות היא לא תשמע צפירה ולא תראה זיקוק. ידעתי שזה עניין של זמן.
"הבל פיך התמים שקט ורוגע, שום דבר לא מפחיד, בך לא נוגע"
היום אני לא יודעת מתי זה יעבור, אם בכלל. ואני מקווה שאצליח, לשמור עליה, מכל הדובים והמפלצות בנהר, לנסות להקל עליה את הפחדים ואולי בתוך בכל הטירוף הזה להצליח גם לשמור ולהגן עליה, ולגרום לה להאמין שכל הרע והמפחיד הוא רק עניין של זמן.
אי שם בדרום, ילדה אחת, בת שלוש, הביטה למעלה לשמיים בדרכה למקלט, ראתה הבזקים של אור בשמיים, שמעה אזעקה, וקיוותה שעד שתסיים לספור עד 10, הכל יעבור.
האומנם..?

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

24 תגובות

  1. יש התחייבות לזמן הביטוח בסכום הזה? ובכל מקרה יש אפשרות לקבוע פגישת ייעוץ פרונטלית עם נציג?

  2. גם את המבוגרים האזעקות מפחידות..אז אפשר רק לדמיין את הלחץ שהילדודס שלנו מרגישים :( :(

להגיב על אורטל דינר לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות