כשאיבדתי את אמא שלי

כשאיבדתי את אמא שלי, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, ממש נשמטת. הלכה למעשה.
כשאיבדתי את אמא שלי, הרגשתי שהדם אוזל לי מהגוף ושאני מתרוקנת מאוויר.
כשאיבדתי את אמא שלי, הרגשתי שמשהו בי נשבר בפנים והמוני שברים ממלאים לי את הגוף.
אי אפשר בשום צורה ובאף דרך להיערך למצב כזה. למציאות משונה כזו בה החיים משתנים לחלוטין. מצב הזוי בו החיים מאבדים את הדינמיקה שהייתה להם קודם ואת האנרגיות שהם הכילו קודם.
מעולם לא דיברנו ממש על המוות.
היא הייתה חולה בעבר והתגברה על המחלה. ואז זה חזר ותקף חזק יותר. ולא הניח לה. והייתה תחושה מוזרה. תחושה קשה שאי אפשר היה להסביר אותה.
והזמן עבר. ודברים לא השתפרו.
אבל על המווות ממש לא דיברנו.
גם עם אחותי היא לא דיברה על זה במפורש.
רק עם אבא שלי כן, אבל זה כי הם היו חייבים, מבחינת ביטוחים, חשבונות, קרנות השתלמות וכאלה.

הסיבוב השני של המחלה היה די קצר. היה מספיק זמן לבלות ביחד. אבל עדיין הוא לא הספיק כדי להיפרד.

כשזה קרה והיא הלכה, נכנסתי להלם. הלב שלי נשבר לרסיסים.
המציאות שלי השתנתה ברגע, באלפית השנייה, והרגשתי שבאמת, ברצינות, קרעו לי חלק מהנשמה.
בימים הראשונים חשבתי שלעולם לא אשתקם, לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי.
בימים הראשונים שאחרי הרגשתי שאין טעם לחיי, ברצינות. לא זכרתי להעריך את בן זוגי, את הילדים, את אבא, אחותי וכל המשפחה מסביב. לא זכרתי לחבק את ה יש. העצב היה אדיר ועצום. לא זכרתי כמה נהדר זה להתאפר, להתבשם, לעשות מניקור, למרוח לק חדש, להנות במספרה. ה אין השתלט עליי. לא האמנתי שיש בי כוחות לעלות חזרה ליבשה. לבנות לעצמי מחדש מציאות נורמטיבית.
כשאיבדתי את אמא שלי, הרגשתי שהדם אוזל לי מהגוף ושאני מתרוקנת מאוויר.
כל הפעולות היומיומיות נראו לי קטנוניות וחסרות חשיבות. דברים איבדו משמעות.
אבל אז, לאט לאט לאט, החזרתי לעצמי את האוויר וכן התרוממתי.
הנשמה שלי עדיין קרועה, עדיין סדוקה. הזמן לא באמת עושה את שלו.
תקשיבו, אני באה בכנות, אין לזמן יכולת ריפוי רצינית. אבל החיים ממשיכים והם חזקים מהכל.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

26 תגובות

להגיב על לינוי ידלין דורפמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות