אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה. אף אחד לא הזהיר אותי, לא הודיע לי.
אף אחד לא יידע אותי לגבי הלחץ העצום הזה, הפחד, החשש, הפאניקה.
זה נפל עליי בבום, פתאום, בלי אזהרה.
היום בו גיליתי שאבא שלי נעלם.
הוא נסע לבד לטיול של שבוע בחו"ל, במדינה אירופאית חביבה. הוא רצה זמן איכות עם עצמו. היה מצויד בסלולרי חכם ובטאבלט ומחובר לכל התוכנות המתקדמות דוגמת וואטסאפ, סקייפ, וייבר וכאלה..
אבל עדיין, זה קרה.
יום אחד הוא לא יצר קשר.
יום למחרת ניסינו ליצור איתו קשר וזה לא הלך.
יום למחרת המחרת יצרנו קשר עם המלון בו הוא התאכסן. מקום נחמד באזור שוקק אדם.
החרדה המטורפת הזו, הזיעה הקרה, כשאמרו לנו מהמלון שכבר יומיים הוא לא היה בחדר.

אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי ממש אחרי ש(איכשהוא)סגרנו את הטלפון הייתה 'איך הוא עושה לי את זה דווקא עכשיו? יש לי דוקטורט לסיים והילדה עם דלקת אוזניים חמורה. מה הקשר דווקא עכשיו, למה חוסר ההתחשבות הזה?'

והמחשבה השנייה הייתה 'מתי הטיסה הראשונה שאני יכולה לקחת יחד עם אחי כדי לחפש אותו בערבות אירופה'
השעות שאחרי שיחת הטלפון עם המלון היו קשות. מלוות בדפיקות לב מואצות. אפופות תחושה חזקה של פאניקה, של אי ודאות.
הקלישאה הזו של 'העולם מתערער' קיבלה משמעות רצינית. משמעות מעורערת אמיתית.
לא היה לי שמץ של מושג איך מתנהלים בפחד כזה. איך נערכים. איך שומרים על שפיות.
המציאות שלי השתנתה ברגע. באלפית השנייה.

הרצון המיידי שלי היה להתעטף חזק בשמיכה ולהתנתק. לא להיות נוכחת.
אבל היה לי ברור שזה לא אפשרי, שזה לא ישתלם. שאומנם המציאות שלי כמו שהכרתי אותה עד עכשיו השתנתה לחלוטין אבל אני חייבת להישאר עם הידיים על ההגה. מפוקסת.
אף אחד לא הכין אותי לתקופה כזו, לבילבול, לחוסר האונים.
אף אחד לא הזהיר אותי שהחיים יכולים להתהפך כך בצורה כזו, להשתנות מהקצה אל הקצה.

מטבע הלשון הזה "הקרקע רעדה מתחת לרגליי" התברר לי כמוחשי. ממש מוחשי.
הקרקע כפי שהכרתי אותה בתור אדם בוגר ממש רעדה מתחת לרגליי. המציאות איתה חייתי התערערה. אבא שלי הלך לאיבוד. נעלם. בלי אפשרות לתקשר איתו. בלי אופציה לדעת היכן הוא, מה שלומו, האם קר לו, האם מישהו עושה לו דברים רעים, האם מחזיקים אותו בניגוד לרצונו, האם הוא לבוש, האם הוא צמא או רעב או סובל מכאבים..