Strict Standards: Redefining already defined constructor for class ESI_Options in /home/admin/domains/imashel.co.il/public_html/wp-content/plugins/easy-slide-in.old/lib/class_esi_options.php on line 9
לשחרר את הילד שקצת גדל | אמא של

לשחרר את הילד שקצת גדל

החיים שלנו מלאים במעברים רבים ומגוונים. אבל במעבר מהגן לבית הספר יש משהו ייחודי ומיוחד.
שוהם שלי, ילדת סנדוויץ' מופלאה, עולה לכיתה א', ואני שכבר עברתי מעבר כזה פעם אחת מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה ואולי אפילו יותר מזה.
אז מה יש שם במעבר לכיתה א' שעושה אותו כל כך מיוחד, שונה, מרגש, ונוגה?
אולי זה מזכיר לנו נשכחות מהתקופה שאנחנו היינו בבית הספר?

לשחרר את הילד שקצת גדל

אולי אנחנו קצת משתתפים בצערם של הילדים שלנו שהנה הם עומדים להיות תקועים במערכת החינוך במשך 12 השנים הקרובות…? ואולי קשה לנו לשחרר את הילד שקצת גדל והוא כבר לא תינוק?
אני בטוחה שבמקרה שלי כל התשובות נכונות.
אז איך באמת אנחנו, ההורים, עושים את המעבר הזה לנו ולילדים שלנו הכי נעים, נינוח
ומשחרר שאפשר? לא פשוט בכלל, אפילו די מעיק לדעת שאני מעבירה לשוהם שלי את הלחצים
והחששות, שבכלל מגיעים מהחוויות האישיות שלי.

חיפשתי ברשת משהו שיעודד אותי, איזו גישה אחרת, איזה משפט חכם שיעורר בי מחשבה שעוד לא עלתה לי לראש ומצאתי את המכתב הזה שבהמשך. לצערי לא שויכו לו כותבים או זכויות יוצרים כך שאין באמת אפשרות להגיד תודה למי שכתב את זה, אבל זוהי גישה שללא ספק אני מאמצת לעצמי ומבטיחה לדבוק בה.
אז שוהם ילדונת שלי, ילדת אושר מלאה בטוב וחן, אני מאחלת לך שהמכתב הזה יעמוד כנר לרגלי בדרכך החדשה בבית הספר. מאחלת לך שמחה, אושר, קסם, כל טוב, והמון אהבה. השאר כבר יבוא לבד.
אוהבת מאוד, אימא

שוהם שלי

מכתב להורים
שלום אימא, שלום אבא!
עכשיו אני בכיתה א', לכאורה ילדה גדולה. אני צריכה ללמוד דברים רבים: להגיע בזמן לכיתה, לשבת בשקט, להשגיח על הילקוט ושאר חפצי שלא יאבדו, להסתדר עם חברים חדשים, לוותר, להמתין עד שיגיע תורי ועוד.
אני יודעת שאתם סומכים עלי שאעמוד בכל אלה, פחות או יותר.
אבל, אמרתי "כאילו גדולה" – למעשה, אולי בבית, לידכם אחזור להתנהג כמו ילדה מעט קטנה. אולי אבכה לפעמים מרוב מתח, על אף שכבר מזמן אינני בוכה סתם. אולי אצמד אליכם יותר מדי, כמו פעם כאשר באמת הייתי קטנה, פשוט מפני שקצת מפחיד להיות גדולה פתאום, עצמאית פתאום. יתכן שאפילו אצעק כדי להתפרק קצת, אכסוס ציפורניים, אמצוץ אצבע ואולי אפילו… ארטיב.
אינני מבטיחה, כמובן, שכל זה אכן יקרה לי, אבל אם יקרה, אנא, הבינו אותי אם לא אצליח לגדול בבת-אחת בשני המקומות, גם בבית וגם בביה"ס, אל תיבהלו.
וותרו לי קצת אם אתפנק, אחרי ככלות הכול אתם ההורים שלי. גם אתם מתוחים כאשר אתם מתחילים לעבוד במקום חדש או עוברים דירה.
אבל כמו שהתגברתם אתם, אתגבר אני.
ביטחו בי!!!
ועתה אוסיף מספר בקשות:
#היו הורים שלי ולא מורים שלי.
#אל תטיפו לי מוסר ואל תבקרו. רק עודדו אותי וזה יספיק.
#תתעניינו בשיעורים שלי, אך לא יותר מדי, ואל תכינו אותם במקומי – גם אם אבקש! מותר שיהיה לי קצת עקום בהתחלה, אני הרי טירונית.
#עזרו לי בהכנת סדר יום. בזה אני עדיין חלשה, אך הניחו לי להתארגן בו בעצמי ולפי הקצב שלי.

והעיקר, דאגו שמישהו יחכה לי כאשר אני חוזרת הביתה. ופשוט, הקשיבו לי.
לא רק למילים. הקשיבו להבעות פני, למצב רוחי, להתנהגותי.
ואם תבינו או לפחות תשתדלו להבין מה עובר עליי – אדע שלא לשווא ישבתי
וטרחתי לכתוב לכם מכתב זה.

תודה על תשומת הלב,
אני.

אודות לילך קרן גרופר

בת 40, אמא לסהר (11), שוהם (8) ואופק (5), נשואה למוטי. ready, steady, go- פרויקט אישי-נשי, אשר נולד מתוך החוויה הפרטית שלי כאישה, אמא, בת זוג ועובדת בארגון.. למעשה ממש כמו כולנו כמעט. ועוד משהו קטן: כלום לא מובן מאליו

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק