לאבא של רעות עמדו דמעות בגרון

פגשתי בשער את אבא של רעות והתחלתי לבכות.
הכדור החזק המאסיבי שיושב בתוך הגרון שלי לא הצליח הפעם לעצור את הרגש. איכזבת אותי כדור יקר! כבר כמה שנים טובות אתה מבצע את עבודתך נאמנה. חונק את הדמעות, עוצר ככה יופי יופי את הרגשות המתפתלים, קובר את סף הכאב ומעלה את העקומה למידת הפי הפי ג'וי.
הכל טוב . תמיד!
כבר שבוע שלם שאלמה שלי קמה כל בוקר ליום חדש וקסום. בוחרת את בגדיה, שולפת את הקשת התורנית, מצחצחת את שיניה ומתרעננת בצחוק מתגלגל מתחת לכיור.
אמא היום הולכים לגן, נכון?
כן אלמה.
אמא היום יום שישי? היום יש קבלת שבת? היום נלבש שמלה לבנה?
לא מתוקה שלי היום יום שלישי.
אה…טוב, אז היום אלבש מכנסיים וחולצה.
אני מופתעת. זה חריג! (מה קרה לשמלה, ולרק שמלה מסתובבת..?)
אז הגענו לגן עירייה. אלמה מוציאה מהתיק את בקבוק המים שעליו כל בוקר מדביקים מדבקה אחרת. כמעט תמיד פייה. היום זה היה פרפר. בזרועות קטנטנות וזעירות היא תולה את תיק החדש שסבתא קנתה במיוחד לגן החדש. הגן של הבוגרים!
פנינו באושר אל פנים הגן. יותר מדויק – פנייה של אלמה באושר ואני נכנסת למצב.
מתנתקת וצוללת בעל כורכי לגן העירייה שלי. הגן של שושי ברחוב ברניצקי בפינה.
נכנסנו. אני מתבוננת סביב. הכל קטן, מיניאטורי, זעיר. אני מיד חוזרת לגיל 3. מבויישת, בודדה, חסרת אונים מול ההמון. זועקת את זעקתי בשקט מופתי.
אמא..? (אני מתקשרת אליה) בוקר טוב.
בוקר טוב חוושקה. מה שלו..אני מייד קוטעת אותה. איך אני הייתי, פעם? איך הרגשתי?
היא לא מבינה. מה? מתי?
אמא, בגן עירייה, איך הייתי?
נהדרת! מקסימה.
את בטוחה אמא? לא רציתי להגיד לה כי חשבתי שהיא לא תבין או שזה יכאיב לה..לא רציתי להגיד לה שכל הגוף שלי מתכווץ, שכל חושיי מתערפלים, ששום שקר לא יעצור את השפה שהגוף שלי מדבר בימים האחרונים.

השפה שהגוף שלי מדבר בימים האחרונים

אמא. אני מתעקשת! את בטוחה?
כן. היה בסדר גמור, זה היה גן מצויין, לגננת קראו שושי.
קשה לי לבלוע, תחושה חזקה של ריחות חודרים אותי..לא נעים.
היתה לך חברה טובה. כל היום הייתן ביחד, צמודות. אי אפשר היה להפריד אותכן. אני נזכרת שזה מאוד הפריע לגננות ובסופו של דבר הפרידו בינכן…אמא ממשיכה לדבר ואני כבר הפסקתי להקשיב…
אני יושבת עם אלמה סביב השולחן ביחד עם עוד כמה זאטוטים שמציירים חלקם בקו אישי וחלקם עם דפי צביעה של דורה ובוטס. אלמה קיבלה היום את דרדסית. איזה אושר!

כל בוקר רעות עומדת בפינה ולא מפסיקה לבכות. 35 ילדים קטנטנים, גננת וסייעת. הצילו..! אף אחד לא רואה אותה. רעות לא מפסיקה לבכות כבר שבוע. בכי שקט כזה שקורע את הלב, עם נשימות עמוקות ומצוקה גדולה ואני ביחד איתה. כל יום מחדש אני מתלבטת אם להתקשר להורים של רעות, להגיד להם שקשה לה.. שעצוב לי..שאני בודדה..שלא טוב לי…רגע..שוב פעם אני מתבלבלת וחווה את האחר. זאת רעות והיא תתגבר, היא תתחזק. אני ניגשת אליה. מלטפת אותה, מנסה להרגיע בלי מילים, רק לתת תחושה שהכל בסדר והיא נמצאת במקום מוגן וטוב. הסייעת ניגשת לרעות ומכניסה אותה תחת כנפיה. אני חוזרת לעצמי.להווה.לאלמה. אני נפרדת ממנה בחיוך. היא מלווה אותי לדלת, אנחנו מתחבקות. אני מאחלת לה יום נעים ויוצאת.
פגשתי בשער את אבא של רעות והתחלתי לבכות. לאבא של רעות עמדו דמעות בגרון. אמרתי לו שרעות מקסימה והיא תתגבר ועכשיו מחבקים אותה.

אודות חוה לוי רוזלסקי

חוה לוי רוזלסקי בעלת מותג בגדי הילדים BELA MY CHILDHOOD אמנית ויוצרת, אמא לאלמה וארי שמציתים כל בוקר עם שחר את הריגוש האין סופי, המשמעות, הקסם, הזוהר הפנימי, הפשטות והליבה לחיים ויצירה.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

3 תגובות

  1. סברינה
    כתבה שמתארת כל כך הרבה הורים על התמודדותם בשער הגן ככה בדיוק זה היה עם הגדול שלי, שכיום כבר…

    כתבה שמתארת כל כך הרבה הורים על התמודדותם בשער הגן
    ככה בדיוק זה היה עם הגדול שלי, שכיום כבר בן 10. לא יכולתי לעזוב את הגן כל עוד אני שומעת אותו בוכה,
    ממש נקרע לי הלב, לפעמים הייתי עומדת מחוץ לשער ובוכה יחד איתו…. וכל היום היה נהרס, הסתובבתי עם ….רגשות אשמה נוראיים, איך השארתי אותו שם בוכה???, למזלי עם הקטנה,5, היה פחות קשה ופחות בכי…

  2. הילה
    אוי כמה ריגשת אותי. גם הילדה שלי שנכנסה השנה לגן עיריה חוותה קשיים בהתחלה. אין ספק שהילדים יותר חזקים מאיתנו.…

    אוי כמה ריגשת אותי. גם הילדה שלי שנכנסה השנה לגן עיריה חוותה קשיים בהתחלה. אין ספק שהילדים יותר חזקים מאיתנו. נראה לי שלי היה קשה פי מיליון ממנה. לא יכולה לתאר במילים כמה החוויה שלך דיברה אליי. תודה

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק