זמן לעשות אהבה (אפילו שלפעמים גם קוויקי זה בסדר)

כי אנחנו בעיצומו של יום האהבה ופעם היו עושים אהבה ועכשיו רק עושים
אהבה. כולם רוצים אהבה. או לפחות כך מצהירים. דפוס החשיבה המקובל הוא שנשים יותר רוצות אהבה וגברים יותר רוצים לעשות אהבה. יש גם גברים רומנטיים, שמאמינים באהבה, כן.
אגב, מחשבת בזק שחלפה לה עכשיו: אומרים "מאמינים באהבה". כאילו שהאהבה היא דת. או עניין של אמונה. אני מאמינה שזה בדיוק כמו כל תחום אחר. אם אתה מאמין באהבה – אתה צודק. היא שם. אם אתה לא מאמין – גם אתה צודק, לא תמצא אותה (פרפרזה על אמרה של הנרי פורד).
אז אני אדוקה בתחום הזה. מאמינה גדולה באהבה. באהבה הרומנטית. והתמזל מזלי וגם מצאתי אהבה. כמה פעמים בחיי. רק מה, אורך חיי המדף שלה לא תמיד תאם את ציפיותיי.
בפעם אחת היא נעלמה לה מהר. בפעם אחרת היא כאבה נורא. אחרי זה הרגשתי שהיא עושה לי חיים קשים, ממש בלתי נסבל.
גם בתור נערה וגם בתור עלמה וגם כאישה. מצאתי אהבה. אהבה גדולה כמו שפינטזתי. עם פרפרים ודופק מואץ. חוסר שפיות. התרגשות. מתיקות סכרינית. אהבה כזו שגורמת לי לאהוב את עצמי יותר. להרגיש שהכל אפשרי. שאנחנו ממציאים מחדש את המושג אהבה. כן, בדיוק כמו שכתוב.

ואיבדתי אותה.
עכשיו, למצוא אהבה זה לא משהו פשוט, זה לא עניין של יום ביומו. אני נפגשת עם המון נשים (וכן, גם גברים) שמחפשים אהבה. אני חושבת שמי שמצא אהבה צריך להרגיש שהמזל לצידו, כי זה באמת לא טריוויאלי.
לפני כמה זמן התפרסם הסיפור הבא (אני בספק אם הוא אמיתי, אבל הוא בהחלט ממחיש את הנקודה החשובה): בסמינר של נשים בנושא "איך לחיות במערכת יחסים אוהבת עם בעלך", נשאלו המשתתפות: 'כמה מכן אוהבות את הבעלים שלכן?' כל הנשים הרימו את ידיהם.
השאלה הבאה הייתה: 'מתי בפעם האחרונה אמרת לבעלך שאת אוהבת אותו?'
חלק מהנשים ענו היום, כמה ענו אתמול וחלק לא זכרו. לאחר מכן התבקשו הנשים לשלוח לבעליהן מסרון בטלפון בזו הלשון: "אני אוהבת אותך, מותק!"
ואז נאמר לנשים להחליף טלפונים ביניהן ולקרוא את הודעות הטקסט שהגיעו בתגובה. הנה כמה מהתשובות: "מי זה?", "הכל בסדר?" "?!?"
כן, די פשוט לאבד את האהבה. להתרגל אליה. לתת לה לגווע, לאבד את הברק.
הרבה יותר קשה לשמר אותה ולהעצים אותה. למה?
אני מאמינה שהסיבה העיקרית היא כי אין חיה כזאת אהבה שאינה תלויה בדבר. ביקום מקביל ואוטופי אולי יש אהבה כזו, הוליוודית. אהבה ללא תנאי. אני מתכוונת לאהבה הרומנטית, לא לאהבה לילדים שלנו למשל.

אהבה רומנטית היא אהבה שיכולה להתקיים רק עם התנאים המתאימים ועל כן היא אהבה על-תנאי.
התנאי הראשון: אני צריכה לאהוב את עצמי. רק כך אני ארגיש ראויה לאהבה הזו, שהאהבה הזו מגיעה לי. בלי זה, אי אפשר לזוז מילימטר. אם אני לא בטוחה בזכות שלי להיות נאהבת, הפקפוק באהבה יעלה. אולי הוא לא באמת אוהב אותי? אולי אני שמנה (רזה או אפילו מקומטת) מדי עכשיו? אולי הוא היה יכול להשיג מישהי יותר טובה? אולי הוא דביל בכלל שהוא איתי? אולי הוא איתי רק בגלל הסקס? מלא מלא מחשבות סרק שלא קשורות לנושא… אלא רק לאיך שאת אוהבת את עצמך. אז תאהבי כאילו את בר רפאלי. או דמות נחשקת אחרת. למה לא? את אישה מדהימה ומיוחדת.
אם מצאת אהבה – אז תרגישי שאת ראויה לה. אחרת… ימים קשים צפויים לך אחותי.
אגב, בשיחות עם לא מעט נשים שמחפשות אהבה, זו עיקר הבעיה. הן לא באמת בטוחות שהן ראויות לה.
תנאי שני: clear history. כל אהבה היא אהבה אחרת. את עם תובנות אחרות. במקום אחר בחיים. אל תרשי לאף פחד לחסום את האהבה שלך. לא הפחד שינטשו אותך. לא הפחד להיפגע. גם לא הפחד מכאב. נכון, הפחד יכול למנוע את הפגיעה, אבל הוא גם לא יאפשר לך ליהנות ממה שיש לפנייך. הוא יהיה מחסום בדרך. הפחד לא ישרת אותך בשום צורה, ותרי עליו, באמת. מכל הלב.
תנאי שלישי: להיות מחוייבת לאהבה. לשמור עליה. להעצים אותה. כן, זה לא בא טבעי.
מה שבא טבעי זו השחיקה, השיגרה, חוסר החשק, ההרגל. זה בא טבעי. זה שפתאום בן (או בת) הזוג נהיים רהיט בבית, זה בא טבעי. כי ככה אנחנו – יצורים מתרגלים. מתרגלים גם לזה שאם נכנסים למיטה אז כבר לא עושים אהבה, אלא עושים את "מה שצריך" ביעילות ומסתובבים לצד השני והולכים לישון. ניצול זמן באפקטיביות מירבית. מחוייבות? להיות מחוייבת לאהבה? יש כל כך הרבה מחוייבות לפני… לבנק, לעבודה, לילדים, לבית, למשפחה…
אז אחרי שאיבדתי כמה אהבות בחיי, על האהבה הזו שיש לי אני שומרת. שומרת מכל משמר. משקיעה בה כאילו אין מחר ולכו תדעו, אולי באמת אין מחר…
כשעברנו לגור ביחד (לפני 11 שנים) כבר ידעתי שאהבה זה משהו זמני. כבר ידעתי עד כמה היא שברירית ושהיא יכולה להיעלם בקלות. כבר אהבתי את עצמי יותר ופחדתי הרבה פחות.
אז כל יום אני מתענגת עליה. וכל יום אני מבינה מחדש עד כמה שהיא נדירה. עד כמה שהיא נהדרת. כל יום אני מפנה זמן לאהבה, כדי לא להגיע אליה רק כשאני מותשת. שאיהנה ממנה כל עוד אפשר. יש לי זמן זוגי וזמן לאהבה וזמן לעשות אהבה (אפילו שלפעמים גם קוויקי בסדר), כדי שלא אחמיץ. מכאן והלאה, ההגיון הוא פשוט. מה שמשקיעים בו מתעצם. אז אני בחרתי לא להשקיע בפחד. עם כל יום שעובר אני מבינה עד כמה אני בת מזל וככל שאני מבינה עד כמה יש לי מזל, אני יותר משקיעה. וככל שאני יותר משקיעה, אני מרגישה כמו חלק מתוך אלגוריתם מתגמל בטירוף: אוהבת יותר, משקיעה יותר, בת מזל יותר, זה נהיה נפלא יותר ואז אני אוהבת עוד יותר. נכון, זה יכול להיות קצת מפחיד, אבל זה לא. זה כיף. זה מדהים. זה הרבה יותר טוב מכפי שדמיינתי לפני עשור.
אם יש לך אהבה, תתחילי לעבוד. חג האהבה הוא הזדמנות מצויינת לאהוב יותר, ללא ספק. והוא גם הזדמנות מצויינת להגדיל אותה עוד קצת. לברך על קיומה. להלל, לקלס וכמובן – לעשות אהבה, כאילו אין מחר.
אם אין לך אהבה, תתחילי לעבוד. תכירי בזה שאת אוהבת את עצמך וראוייה לאהבה, לפרס הגדול. מרלין מונרו שכמוך. תבדקי ממה את פוחדת. תשאירי את זה באיזו מגירה שכוחת אל וצאי לדרך, צדיקה. תאהבי את עצמך, כי זה התנאי הראשון והחשוב וכי זה יום האהבה, אז למה לא?

הכותבת היא סיגל צוקר, סקסולוגית, מאמנת ומדריכה למיצוי הנשיות והמיניות. מחברת הספר: פנטזיות למבוגרים בלבד. מדריכה ומאמנת למיצוי האהבה, הזוגיות והמיניות, בעלת המרכז למיניות וזוגיות "כחול". מרצה ומעבירה סדנאות בתחום מין ומיניות, נשיות, זוגיות וכמובן מנחה מפגשי גיבוש ומסיבות עם אוריינטציה חושנית ומשעשעת

לאתר כחול – המרכז למיניות וזוגיות

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות