מחר הוא תמיד יום חדש

ככל שאני מתבגרת כך משתנה נקודת ההסתכלות שלי על זמן. כשהייתי צעירה יותר וחסרת מחויבות נראה היה שכל מה שיש לי זה זמן. זמן להעביר ברביצה מול הטלוויזיה, מפגש עם חברים, שינה חטופה בצהרי היום, לא זכורים לי מאבקים נגד הזמן או ניסיונות לנצח אותו. דווקא ככל שאני מתבגרת פתאום אני זקוקה ליותר, והיום, במבט לאחור אני משוכנעת שהאמת הקשה היא שהימים בעצם התקצרו ולנו אף אחד לא טרח לספר.
עם השנים הפכתי לאשפית של זמן. כזאת שמספיקה להכניס את רוב המשימות הדרושות ליחידות זמן קצרות, וכך אני מספיקה לבצע גם את כל המשימות שנטלתי על עצמי. השיטה היא לכמת מראש את כמות הזמן הנדרשת לכל פעולה, גם אם מדובר בהערכה גסה ולא מדויקת בעליל,
נכון הביטוי "שעה וסיימנו"? אז אני לא עובדת בלסיים את זה תוך הזמן הנקוב, זה פשוט קורה מעצמו. גיליתי שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא לפרוט אותו ליחידות קטנות ולכבד כל דקה ודקה.


כך זה יוצר פרקי זמן קצרים, יעדים קצרים, הישגים לטווח ארוך.
תמיד התגאיתי בהספקים שלי. אמא שלי תמיד מזכירה לי איך הייתי מספיקה לקום בבקרים, לא מוקדם מדי, מספיקה להתארגן ולהספיק לראות את הסדרה האהובה עליי,
יש לי חברה שתמיד מזכירה לי כמה זה לא מובן מאליו, לעשות כל כך הרבה במקביל. אני אמא במשרה מלאה לאהובת לבי שמקבלת ממני תשומת לב מלאה כל אימת שאנחנו יחד, לשמחתה היא לא צריכה עדיין להתחרות על זמני עם אף אחד, אני עובדת במשרה (כמעט מלאה), מנהלת זוגיות, מערכות יחסים עם חברים, חדשים וישנים, משתדלת לשחות 3 פעמים בשבוע, עוקבת אחרי שתי סדרות, מבשלת כל יום אוכל לעבודה, וכמובן כותבת. ואני מספיקה. אני מספיקה כי אני בעיקר לא עושה עניין ולא סופרת משימות שעליי לבצע.
יש לי חבר אחר, שכותב הכל. כשהיינו צעירים יותר, ונפגשים על בסיס יום יומי בכל פעם שהיינו יושבים מול המחשב שלו היו קופצות מליון משימות שהוא הזכיר לעצמו שעליו לבצע. ברגע שהכל מוגדר וקופץ מול העיניים זה כנראה גם יבוצע. המשימות היחידות שאני כותבת לעצמי הן רשימת קניות (שמרבית הפעמים נשארת באותו מקום בו נכתבה) ורשימת ציוד (מאז שאהובת לבי נולדה) לפני יציאה לחופשה משפחתית. כל השאר- נכתב ומתויק במגירות הזיכרון.

עד לפני כמה שנים, הסתכלתי על אמא שלי ולא הבנתי איך היא מספיקה כל כך הרבה. הייתי משוכנעת שלה יש מלאי דקות סודי, עם גישה מוגבלת וקוד לא ידוע. היום אני יודעת שהרוב נמצא באנרגיה. עם התכוונננות נכונה אפשר להספיק עולם ומלואו בשעה אחת תמימה. אני בינתיים יכולה להעיד על עצמי שככל שיש לי יותר משימות לבצע כך חלוקת הזמן שלי משתפרת, ואני מצליחה להשתלט על הכל.
אז נכון שכולנו היינו שמחות לקבל עוד שעה אחת ביום, לעשות את כל מה שדחינו למחר, אבל ככל שהזמן חולף, תפיסת הזמן משתנה, ואנחנו איתה, מספיקות, מתכננות ומבצעות הרבה יותר בכל רגע נתון. בינתיים הבנתי שאין שום מלאי סודי ולא חליפות של סופרמן בארון, רק נקודת מבט שונה, בה אנחנו מקציבות מראש זמן לכל משימה, וסולחות לעצמנו על כל מה שלא הספקנו, כי –
"אחרי הכל, מחר הוא תמיד יום חדש"

בחסות אסם. כשתרצו להכין פתיתים לילדים, לא תצטרכו לפנות זמן נוסף ביום שלכן. זמן ההכנה של "פתיתים פלוס עדשים" עומד על 6 דקות בלבד!

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

14 תגובות

  1. אני אף פעם לא סולחת לעצמי על דברים שאני לא מספיקה..אף פעם.. ..אבל זה פלונטר שאני לא יוצאת ממנו

  2. זה מה שאני אומרת לעצמי כל יום ב 15:30.. כל יום קבוע.. ב 15:30.. מחר יום חדש,גם מחר זה יום. כי אני בחיים לא מספיקה כל מה שאני צריכה בעבודה ותמיד נשארים לי דברים פתוחים

  3. אולי הצעת ייעול… ..כדאי שתוציאו אריזות קטנות יותר של הפתיתים. שלא נצטרך להכין שקית שלמה ולהתבעס שלא מסיימים הכל

    1. למה את חייבת להכין שקית שלמה? תעמיסי כמה שאת צריכה ואת מה שנשאר תסגרי טוב בשקית ותשמרי לפעם הבאה

  4. כל הכבוד על היעילות. נשמע שאת מסודרת בטירוף..הלוואי שהיה לי את הכישרון הזה

  5. באתר של בישולים כתוב שהם מודים למשתתפים..כאילו זה כבר הסתיים או מה??

  6. כןן מחר הוא תמיד יום חדש….אבל לא תמיד ניתן לדחות למחר את מה שלא הספקנו היום.. :)

להגיב על לימור אשכנזי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות