המסע לפולין שלא תם

צפירה בשונה מאזעקה היא מונוטונית, לא עולה ויורדת, אלא צליל מתמשך, סטאטי, לא משתנה. וכך גם זיכרון היום הזה.
שאלתי את הגננת בגן איך הציגו לילדים את יום השואה, הם סיפרו להם שפעם לפני המון המו המון שנים, בארץ רחוקה רחוקה התחוללה מלחמה, והרבה אנשים יהודים טובים, מתו. אנחנו מכבדים את זכרם בדקה דומיה. עוצרים הכל לרגע אחד, את כל המשחקים, המפגשים והסיפורים, עומדים בשקט.. חלק נזכרים, חלק בוכים, חלק מחכים שהזמן יעבור.
חששתי מהצפירה, כמו כל שנה מאז שאני אמא, איך אהובת לבי תקבל את זה, האם ההבנה שמדובר רק בקול הבוקע מרמקול מחלחלת גם בזמן אמת, או שהיא בעצם מפחדת ולא מבינה את פשר הצליל המתמשך. אירוני. ביום כזה, לדאוג לתגובה מצפירה, כל כך הרבה ילדים היו שם, עם פחד ממשי, פחד שלא ניתן להתחיל להבין, ולהם, כבר לא היה מי שידאג.
באותה דקה בה הראש מורכן, תמונות מתחלפות במהירות. מחשבות על אלו שכבר אינם, על אלו שעדיין חיים עם הזיכרון הנורא מכל, אני תמיד מנסה לדמיין מה עובר להם בראש באותה דקה שקטה, כל כך הרבה דקות שקטות ודאי כבר ספרו, האם זו שונה?
תמונות מתחלפות בראשי במהירות מהמסע ההוא, שיצאתי אליו צעירה מדי ולא מספיק מוכנה, בדקה שעמדתי אפילו הספקתי להרהר במחשבה שעלי לנסוע שוב, במבט מפוכח ומכיל יותר. למרות הבוסריות בשלב בו יצאתי חוויתי והרגשתי את הכל במלוא העוצמה, ואולי זו מהות העניין, לחוות ללא פילטרים, ככה, כמו שנערה בת 17 חווה את החיים בווליום הגבוה ביותר.

תמיד עולה בי אותה התמונה. הראשונה בבית הכנסת, מרים ניצולת השואה המלווה אותנו, שרה בקולי קולות אבינו מלכנו, קולה הולך וגובר ככל שמתקרבים לפזמון ובקולה אותה תחינה נואשת כמעט, עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו. עדיין מחכה לגאולה. אני זוכרת את הדמעות שגדשו את עיניה, זולגות בזו אחר זו, והיא לא עוצרת אפילו לא לרגע, מסיימת את תפילתה בגאווה, בראש מורם, גאה בנו, מקיפים אותה בכל כך הרבה אהבה, הלוטשים בה זוגות עיניים מעריצות רטובות מבכי של זמנים אחרים, כך חשבתי לעצמי באותם רגעים, נראה מעגל שנסגר.
הרבה דמעות זלגו בפולין, הקירבה הפיסית למקומות שעד אותו מסע קראנו עליהם בספרי ההיסטוריה בחוסר חשק, קמים לתחייה מול עיננו ההמומות, הריחות התחובים בביתני העץ הצפופים, המיטות הקטנות מדי, ערימות הנעליים והמזוודות, אין שום דבר שיכול להכין אף אדם להתמודדות כזאת, בטח לא בגיל 17. בכינו. התחבקנו חיזקנו זה את זו. אולי כמו שרק חבורת נערים בני 17 מסוגלים, ללא מילים ובלי נשימה.
אני זוכרת את המסע לכדי רגעים ותמונות תמונות ובעיקר אני זוכרת את רגעי השבר. אני זוכרת אותנו הולכים שם במסילת הרכבת של אושוויץ גאים, עטופים בדגלי ישראל, אני זוכרת אותי מסתכלת על הצעדים הקלילים שלנו על מסילת הרכבת הכבדה, בנעליהם רק לרגע ממרחק אלפי שנות אור מתחקים אחר צעדים הטבועים באדמה הארורה, מודים לאלוהים על שבסופם מחכה לנו מציאות אחרת.
הצפירה עוד רגע מסתיימת, לא בבת אחת, שוקעת לאט לאט, ואיתה מגירות הזיכרון נסגרות, לא לגמרי, נשארות פתוחות מעט, כי למרות הזמן שחלף, יש חוויות ששוקעות מאוחר יותר. אני זוכרת שכשחזרתי מהמסע, ההורים שלנו חיכו ברחבת בית הספר, מחכים לאסוף את ילדיהם, ואת השברים שהביאו עמם. כל הדרך נסענו כמעט בשתיקה. לא הצלחתי להוציא הגה. כשהגענו הביתה, שטפתי מעלי את הריחות התיישבתי על הספה ועניתי לשאלותיה של אמי. היא לא הכבידה, הבינה שאני זקוקה לזמן, דיברתי והתחלתי לבכות. בכי איטי וחרישי, שלאט לאט התגבר.. לא האמנתי שהמעיין עוד מלא. היה עוד הרבה לשחרר, ואני שחררתי. היום במבט לאחור אני לא יודעת כמה הבנו אז, כמה הפנמנו את כובד המשמעות של המראות, כמה הצלחנו לתרגם את מה שראינו לרגשות שגאו והציפו.
המסע לפולין לא תם עם החזרה לארץ, כל שנה, במבט מפוכח ובוגר יותר אני חוזרת אליו, לפחות לרגע אחד ממנו, לשתי דקות, עד שתיחלש הצפירה.

אודות יהב אלגם

נשואה לאייל, אמא לעלמה אהובת ליבי, שגורמת לי להתאהב בה כל יום מחדש. בזכותם אני יודעת שזכיתי לאהוב. רגעים קטנים מעלים לי חיוך ענק. חולמת הכי רחוק שאפשר, מקווה להגשים בקרוב.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק