נקיפות מצפון וחמלה. זו אני.

נקיפות מצפון וחמלה.
נשמע דרמטי מאוד אבל זו תמצית המכלול שבי.
זו בערך הכותרת שמגדירה אותי.
בכל מקרה באתי לעולם כאדם רגיש. אבל מהרגע שאישיותי הוגדרה מחדש כאמא נוספו לכל התמהיל המופלא הנ"ל עוד 2 מרכיבים חשובים. בטח לא חשובים ברמה ביטחונית-מדינית. אבל מה שלא יהיה – הם נוספו. הצטרפו אליי ואל עולמי.

נקיפות המצפון. והחמלה.

גיסתי אמרה לי פעם שהיא כמעט בטוחה שבכל לידה, רגע אחרי שהתינוק יצא לאוויר העולם, הרופא המנתח והמיילדת לקחו שק של נקיפות מצפון וחרדות והכניסו לה אותו לגוף.
אז לה (כרגע) יש 3 ילדים. שזה אומר 3 שקים מלאים כאלו. אבל אני, עם הדרדס האחד שלי, מרגישה שלמרות שלא פונקתי ב 3 לידות, כן פונקתי בלפחות 3 שקים שמנמנים של נקיפות מצפון, חמלה ושאר סוכריות קופצות.
חולת נקיון אני לא. לא רואה אבק בכל מקום שהוא לא נמצא.
בלאגניסטית אני גם לא. לא חיה בבלאגן מטורף בו רק אני מוצאת את ידיי ורגליי ושאר דברים חשובים.
אבל מצפוניסטית אני כן. נקיפות מצפון הם חלק מחיי. הם חלק מהאור שמלווה אותי. הם חלק מההילה שלי. הם חלק מסדר היום שלי. הם חלק מהימים והלילות שלי. הם חלק מהחלומות שלי.
גם בלילה אני נתקפת נקיפות מצפון. וברגע שאני קמה בבוקר אני מנסה לטשטש אותם. כל יום מחדש אני מנסה לטשטש אותם. וכל יום מחדש אני לא ממש צולחת את המשימה. כל יום מחדש אני בודקת עם עצמי איך אקל על עצמי. וכל יום מחדש אני לא מוצאת את הכפתור שמעמעם את הסמטוחה הזו.
והחמלה. הו החמלה.
הוד מלכותה החמלה היא המשך ישיר של נקיפות המצפון.

לא מדובר על חמלה רומנטית על פרח שנבל או על חתול שנשכח בגשם. לא מהסיבה שאני לא אוהבת פרחים או לא מתחברת לחתולים, אלא מהסיבה הפשוטה שאני אמא. אמא בהווייתי. אמא מבפנים. מהבפנים של הבתוכו. ומשום כך אני חומלת על דרדס הפלא הגוזלי שלי. וכמעט על כל הילדים הגוזליים באשר הם.
אם הבטחתי לו שנלך להצגה, ובסוף לא הסתדר ללכת, והודעתי לו את זה ברכב 10 דק' אחרי שיצאנו מהגן ואחרי שהוא שאל איפה ההצגה ועם מי נוסעים אליה, והוא פורץ בבכי קורע לב ומרעיד מיתרים, כאן אני פוגשת את החמלה.
אם אני רוצה שהוא ייכנס לאמבטיה בערב ויחפוף את הראש, והוא לא רוצה וזה בכלל לא נמצא בלו"ז שלו, והקול שלו מתחיל לרעוד כשהוא מנסה להגיד באופן נחרץ – לא רוצה! לא היום! בקול-כאילו-רם-וכאילו לא מתפשר, ואני מנסה להתעקש, והוא כבר לא נחרץ אלא רק מבקש ש לא..לא היום.. כאן אני פוגשת את החמלה.

ויהיו שיגידו שאני לא מציבה גבולות. ושאני מפנקת יותר מדי. אבל אני רוצה לענות לכל אלו שזה לא שאני מפנקת אלא שאני חומלת. תבינו אותי אנשים, זה לא מתוך פינוק, אלא מתוך חמלה. הלב שלי יוצא אליו, ואני מוכנה לוותר לו וללכת לקראתו כי הוא זה הוא. הוא כזה הוא. הוא כזה גוזל שלי. הוא כזה הגור שגדל והתפתח אצלי בבטן. הוא כל כך דרדס פלא. שאני לא יכולה שלא להיתקף נקיפות מצפון כל פעם ופעם מחדש, ובאותה מחזוריות לחמול כל פעם ופעם מחדש.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

12 תגובות

  1. איזה יופי. איי. ריסקת אותי.
    ריגשת לי את הלבלב, חיברת בין הטחול לכבד, כיפכפת את כיס המרה, עשית שמיניות באוויר ללב, והוא כעת זרוק על הרצפה מסמורטט, אבל הוא עדיין פועם…

  2. כאמא לתינוקת בת שנה אני יכולה רק להזדהות.. וקצת לבכות. לא יעזור זה חלק מהמעגל :))

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות