מביך אבל אפשרי: לדבר עם הילדים על מיניות

אנחנו אוהבות את הילדים שלנו ודואגות להם. כשאנחנו נפגשות עם אנשים ומספרות עליהם, כבר עם אזכור השם שלהם מתפשט לנו חיוך בלתי נשלט על הפנים, הלב גואה בחזה, ולעיתים אנחנו חשות כיווץ קל, מגעגוע.
הילדים שלנו איתנו כל כך הרבה זמן. המסע המשותף התחיל כשרק דמיינו אותם, המשיך כשהתפתחו בבטן שלנו, ומאז, הם שותפים לכל כך הרבה רגעים משמעותיים בחיים שלנו. הם היו בסביבה כשהחלפנו עבודה, כשהסתפרנו 'קצר' לאחר שנים של 'ארוך', כשהעזנו להחליף מקצוע, כשפוטרנו מעבודה, כשאהבנו, כשנפרדנו וכשמצאנו אהבה חדשה. הם איתנו בשמחות, הם איתנו ברגעים קשים של פרידה מחברה טובה או מהורה שהלכו לעולמם. ואנחנו איתם, מהנשימה הראשונה.
לכאורה, היינו מצפות שה"יחד" הזה יבנה מיכל שלתוכו יקלחו שיחות אינטימיות. שבהדרגה הן פשוט יקרו, מעצמן. אז זהו, שלא. אנחנו רוצות שהם ידברו איתנו, שיסמכו עלינו, אנחנו רוצות ליזום שיחה אבל איכשהו זה קשה לנו.
אנחנו רוצות בזה עם הבנים שלנו. בוודאי גם עם הבנות. לעיתים, עם הבנות זה קשה יותר.

מדוע?
בקשר של אמהות וילדים מתרחש ריקוד של קירבה והתרחקות שקורה בכל מפגש אנושי. מצד אחד נבנית היסטוריה משותפת, ומצד שני, הילדים בונים בהדרגה את זהותם הנפרדת. לשם כך, הם חייבים להתרחק ולהפגין את עצמאותם.
אנחנו רוצות שהבנות שלנו יהיו דגם משופר של עצמנו. הסיבוך מתחיל עם זה, שמצד אחד, אנחנו רוצות את הבנות שלנו מוצלחות מאיתנו, אבל מצד שני, לא לגמרי שונות. אנחנו גם מצפות מהבנות שלנו לשמור איתנו על קשר קרוב, פעיל והדדי. ברגע שהן משתנות לנו מדי או מתרחקות אנחנו חוות את זה כאיבוד שליטה. רובנו משדרות לבנות מסרים כפולים כמו 'תהיי שונה ממני אבל גם דומה לי. אני רוצה אותך עצמאית אבל אל תתרחקי ממני יותר מדי'.
אני זוכרת את עצמי מפנטזת על הילד הראשון. בכנות, פיללתי לבן. אני באה ממשפחה מרובת בנות, ועם כל האהבה היו גם חיכוכים, וים ציפיות שלפעמים טבעו באכזבות. רציתי בן כי רציתי משהו 'חדש', קל משקל. בסופו של דבר, נולדה לי בת ולאחריה בן. לשמחתי, גיליתי שעם הרבה מודעות והרבה עבודה עצמית אני יכולה לאפשר לה להיות "היא". ולא, לא תמיד קל להשיל מעצמי את האוטומטים שעברו במשפחה שלי אבל בהחלט אפשרי, והריקוד המשותף שלנו, של בתי ושלי, הוא מרתק ויש לו ניגון משל עצמו.
בתוך כל זה נכנסת המורכבות של הנושא האינטימי-מיני. על אף שרובנו גדלנו בסביבה פתוחה יותר מאשר בעבר, עדיין, לרוב האימהות יש צורך להגן על הבנות שלהן. אני זוכרת שפעם באתי לבקר חברה, שבזמנו, כשהיינו צעירות ובלייניות, היא הייתה מהפתוחות ביותר. והנה, על השטיח, בסלון, קבל עם ועולם ואורחת אחת, ישבה הבת הקטנה שלה, רגל פה רגל שם, והייתה עסוקה בהתבוננות היישר אל תוך עצמה. החברה שלי החליפה צבעים והודתה שעם הבן היה לה הרבה יותר קל. לכולנו יש מעין כפתור דאגה שנלחץ בנוכחות הילדים שלנו. איכשהו, וזה מובן, הוא נלחץ מהר יותר וחזק יותר עם הבנות שלנו.
ועם השנים, אנחנו מגבילות להן את חופש הפעולה יותר מאשר עם הבנים. אנחנו נחמיר איתן לגבי שעות הבילוי ונקפיד יותר על ההופעה החיצונית שלהן. נבדוק להן את אורך המכנסיים ואת גובה הגופייה.
הבנות שלנו מצויידות בקולטנים למסרים האלה ולמבטים שלנו. הן אינן רוצות לחוות את הגבלת החופש, לפחות לא באופן מודע. הן לא רוצות להיענש בסנקציות, ולכן בהדרגה מטשטשות סימנים של עצמאות בכלל, ועצמאות מינית בפרט. הן נזהרות ונמנעות משיתוף על מנת שלא לקבל ביקורת על גילויי סקרנות והתלהבות מינית.

בואי נדמיין לרגע שהבת שלך רצה אליך בהתלהבות לספר לך שיש לה חבר והיא רוצה לישון אצלו. בינינו, אני כמעט יכולה לראות אותך מתכווצת ואומרת בליבך "אימא'לה !".. זה טבעי. כולנו חווינו 'סטירות' פה ושם. הצלקות שלנו מהעבר מדברות מתוכנו בהווה ומקשות עלינו לקבל את השיתוף שלה 'נטו'. מרוב פחד שהסיפור יתפוצץ לה בפרצוף, את עלולה לשאול כל כך הרבה שאלות ובעצם את לא איתה בשמחה שלה. מה גם שבגיל ההתבגרות הבנות מערערות על הסמכות ההורית שלנו. אנחנו נדחקות אל מאחורי הקלעים ואת קדמת הבמה תופסות החברות שלהן, ה'אינסטוש' וה'פייסוש'.
ההתנהגות ההודפת של הבת שלנו מקשה עלינו ליזום שיחה קרובה מלב אל לב. קשה לנו להתגבר על הדחייה שספגנו. במובן הזה אינני שונה מכן. גם אני הייתי צריכה להתגבר על רגשות של כעס, אכזבה ו…כן, גם היעלבות.
כיום, כשגוגל הוא כמעט על תקן אלוהים, רבות מאיתנו מרגישות לא רלוונטיות. אם כבר הבת שלנו תשאל שאלה על מין הרי שגוגל הוא מאגר הרבה יותר זמין ומהיר מאיתנו. בנוסף, קשה לנו רגשית להתמודד עם סוגיות מיניות. רובנו רואות סמכות כמשהו קר, יציב ובטוח בעצמו. אנחנו, להבדיל, עלולות לגמגם ולהסמיק ממבוכה. בעצם, עם רובנו לא דיברו על מין ומיניות. אף אחד לא הכשיר אותנו להסביר דבר כל כך מורכב כמו קשר או כיצד להימנע מכניסה להיריון, שלא לדבר על כיצד מגיעים להנאה מינית..
ממפגשים שערכתי עם אמהות עולה שהן חוששות ליזום שיחות על נושאים אינטימיים משום שהן פוחדות שהשאלות שיַפנו אל הבנות יחזרו אליהן כמו בומרנג, ואז יצטרכו לחשוף חוויות לא נעימות או 'פאשלות' של עצמן. יש איזו תפיסה מוטעית ששיחות על מין ומיניות צריכות להיות משוחררות ופתוחות לגמרי. אני לעומת זאת חושבת שזה ממש בסדר לשתף מעולמכן באופן מוגבל. כל דבר אפשר לספר בגווני גוונים. קרוב לאמת. זה גם טוב יותר עבורן.
אני חושבת שגוגל אמנם יכול לפלוט כמויות עצומות של חומרים מיניים, הרבה יותר ומהר יותר מכל אמא, אבל הוא לא יכול לעשות סדר בבלאגן. לגוגל אין ערכים של "טוב" ו"רע" והוא גם לא מסמיק.. הוא מאוד מעורר רגשית (ואפילו מינית) אבל הוא לא מרגיע רגשית, והוא לא תחליף לעין אוהבת ולמגע אימהי מלטף. כאמהות, אנחנו לא צריכות לדעת הכל, אנחנו כן צריכות לתווך לבנות שלנו את העולם. רשת האינטרנט היא עצומה ואנחנו יכולות ללמד אותן לסנן מתוכה את דגי הרקק ולהשאיר אותן עם 'דגים' מזינים להמשך המסע הנשי שלהן.

לסיכום, הבנות שלנו צריכות אותנו כמודל אנושי, אמיתי: על ההצלחות והכישלונות שלנו, על רגעי הידיעה ועל רגעי הספק והבלבול, על רגעי ההתרגשות ורגעי האכזבה. ובעיקר, הן צריכות להרגיש שאנחנו יודעות שהן שלנו, אבל גם זוכרות שהן של עצמן.

קליק לאתר "המסלול שלך", מיזם המציע סדנאות העשרה לנערות והרצאות מרתקות לנשים.
קליק לעמוד הפייסבוק

אודות ענת בירן פרוסט

בעלת תואר ראשון דו חוגי מאונ' ת"א (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה עם קולנוע וטלוויזיה), מטפלת בפסיכודרמה מטעם סמינר הקיבוצים, מחנכת מוסמכת למיניות מטעם א.י.ת.כ.ם. מחנכת למיניות מטעם האגודה לתכנון המשפחה. מעבירה הרצאות וסדנאות לאנשים במעגלי החיים השונים - מגיל ההתבגרות ועד בית אבות. ובנוסף מוּכֵּרת כמוכרת בערוץ הקניות. דוגמנית בעברה. מעבירה מפגש מרתק, משעשע וחוויתי "תקשורת בין המינים בעידן הדיגיטלי" בסדנאות "המסלול שלך". אימא ל 2 - בת אחת שכבר די התבגרה, ובן אחד שעדיין עובד על זה..

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

2 תגובות

  1. ג'וליאנה ארביב
    נחמד, נושא כזה חשוב כל הכבוד

    נחמד, נושא כזה חשוב כל הכבוד

  2. מרינה ביטון
    כתוב יפה. אהבתי את העניין עם סינון דגי רקק..מעניין :)

    כתוב יפה. אהבתי את העניין עם סינון דגי רקק..מעניין :)

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק